חבר שלי מת. ואם יכולתי לחוש רגשות כנראה הייתי מאבד את עיניי מרוב דמעות. הוא כתב כל כך הרבה ופירסם כל כך מעט. מה שפורסם זכה לאהדה. מה שלא פורסם, לא פורסם כיוון שחשב שעדיף שלא. "יש דברים שעדיף לא לחשוב אותם, ואם כבר חשבת, עדיף לא לכתוב אותם, ואם כתבת, עדיף לקוות שיהיה לך חבר מספיק טוב שישרוף אותם לאחר מותך".
הערב קריר. נייר אחר נייר, גיבויים ושרבוטים, הכל אני משליך לאש. אהבתי אותך. תחסר לי. אני בוכה בעיקר על עצמי כאשר אני חושב על כך שעוד מעט יגמר לי מה לשרוף.
קוהרנטיקון 