סיפרתי לבתי סיפור על רוח רפאים. לפי דעתי, הסיפור שסיפרתי היה מוצלח מאוד. בתי לא הייתה מרוצה, וביקשה שאספר לה סיפור נוסף. אמרתי שאחשוב על כך. היא ביקשה פחות חשיבה ויותר סיפור. הינה.
זה היה יום חם בדרום מערב אוסטרליה. לאחר שעתיים של נסיעה בכבישים מהירים פיזרו אותנו ברחבי הפרברים. הפרברים הורכבו מבתים זהים כמעט לחלוטין משובצים על רחובות רחבים וגבול עם המדבר. כאילו מישהו חשש מהשיחים הפרועים הנפרשים על פני המרחב האין סופי שהוחלט לכסות הכל באספלט ולמקם עליו אנשים שיתחזקו את שממת הבטון בחייהם הייחודיים והחד פעמיים.
ירדתי מהמסחרית עם התיקייה וניגשתי לבית הראשון.
לרוב, במהלך היום, אף אחד לא נמצא בבתים; ובערב המאוחר רוב האנשים מעדיפים בילוי עם יקיריהם ללא הפרעותיהם של זרים. יכולתי להבין זאת. אפילו הזדהיתי עם התחושה. למרות שאם מישהו היה מתייצב באמצע הלילה על סף דלתי, כנראה הייתי מעניק מזמני ותשומת ליבי.
דפקתי על הדלת. שקט.
עברתי לבית הבא. פתחתי את השער ונכנסתי לחצר. העמדתי את התיקייה מולי והתכוננתי לנאום הפתיחה "שלום אני ברק, אני אמן מישראל…". דפקתי על הדלת. שמעתי רעשים. דפקתי בשנית. לאחר שחיכיתי דפקתי פעם שלישית, סימלית, והסתובבתי ללכת. כאשר כבר יצאתי מהחצר, שמעתי את דלת הבית נפתחת.
הסתובבתי ושיגרתי מהר משהתכוונתי "שלום קוראים לי ברק". בכניסה עמדה אישה ואמרה "אתה אמן מישראל, באת למכור תמונות". עניתי ש"לא ידעתי שאני עד כדי כך מפורסם". האישה ענתה "היית כאן אתמול, קנינו ממך ציור של אופנוע". הופתעתי כיוון שלא מכרתי מספיק ציורים כדי שאשכח את אלו שמכרתי. עניתי "משמח לשמוע, ציור האופנוע הוא אחד האהובים עלי". האישה ברכה אותי בהמשך יום נעים. נופפתי לעברה תוך כדי שאני מתרחק.
המשכתי להסתובב עם התיקייה הכבדה עד שנגמר היום.
למחרת נסענו שעתיים על כבישים מהירים. פיזרו אותנו בפרברים השונים. את התיקייה הכבדה סחבתי בחוסר נוחות, "אולי אוכל לוותר על כמה ציורים" הרהרתי. הדלת הראשונה שדפקתי עליה נשארה דוממת. דפקתי עוד מספר פעמים עד שוויתרתי. אם זאת לא הייתה הדלת הראשונה להיום אני מניח שהייתי מוותר כבר לאחר דפיקה ראשונה. עברתי לבית הבא.
עוד לפני שנקשתי, נערה בגיל תיכון פתחה את הדלת ואמרה בחגיגיות "שלום ברק, אתה אמן מישראל, תרצה כוס מים?". הופתעתי מכך שהיא הכירה את שמי. אך עובדה זו לא גרמה לי לשאול איך היא ידעה. עניתי "אשמח לכוס מים". נכנסתי לבית. במסדרון, על הקיר מימין היה תלוי ציור ממוסגר של אופנוע. אמרתי לנערה ש"אני מאוד אוהב את הציור הזה, ואחד הציורים שיש בתיקייה שלי דומה מאוד בסגנונו לציור האופנוע". "מאוד דומה" הנערה אמרה תוך שהיא נכנסת למטבח ומוזגת מים לכוס.
לפני שהתחלתי בנאום המכירה שאלתי "אפשר לשאול אותך שאלה לפני שאציג את מה שהבאתי בתיקיה?". הנערה ענתה "בשמחה". בקול ברור, שיתאים לשאלה המשונה, שאלתי "איך את יודעת איך קוראים לי?". הנערה שתקה רגע ואז יצאה מהמטבח. כאשר חזרה, החזיקה בידה חבילת מעטפות קטנה. היא הניחה אותן על השולחן מולי ואמרה בחיוך "תשאל שאלה, ואז תפתח את המעטפה הבאה".
"איך את יודעת איך קוראים לי?". הנערה שתקה והביטה על ערמת המעטפות שהונחה מולי. פתחתי מעטפה. בפנים, על דף ורוד קטן, בכתב של ילדה שרק למדה לכתוב בתוספת לבבות, כוכבים ומדבקות היה כתוב "כי אמרת לי". "מתי אמרתי לך?" שאלתי את הנערה. היא הצביעה על המעטפה הבאה. פתחתי את המעטפה הבאה. בתוכה היה פתק ורוד, כמעט מתפורר, עליו היה כתוב "קודם וקודם וקודם" בכתב שהראה שהכותבת השתפרה בכל פעם שרשמה מחדש את המילה. המשכתי "למה הכוונה 'קודם'?" הנערה החוותה תנועה סיבובית עם האצבע. הפכתי את הפתק ומאחור היה כתוב בכתב מסודר של אדם בוגר "כל יום". שתקתי כמה רגעים. התכוונתי לשאול שאלות עובדתיות שיגרמו לארוע הזה להיות מובן, אך לא מצאתי אף אחת. שתקתי כדי לאפשר לראש לעבוד.
לבסוף החלטתי על שאלה אקראית וכללית בתקווה שאצליח להבין מה קורה. ואז, בטון שייתן תחושה שאני צריך פיסת מידע שתהפוך את מה שקורה למובן שאלתי "האם את יודעת משהו שאני לא יודע?". לנערה נמרח חיוך ענקי על הפרצוף. חייכתי בתגובה לחיוכה. "המעטפה הבאה" היא אמרה בתענוג גלוי. פתחתי את המעטפה. בפנים, מקופל, היה נייר סגול כהה. פרסתי את הנייר ובאותיות גדולות וכסופות עם המון נצנצים היה כתוב "שאני אוהבת אותך!!!". בנקודה זאת הנערה זינקה עלי בזרועות פתוחות. במקום לנסות להתחמק, התמסרתי לחיבוק.
לראשונה מאז נכנסתי לבית הרגשתי שהמזגן דולק. הלחי החמימה של הנערה הייתה צמודה לשלי. "אני ממש אוהבת את המשחק הזה" אמרה. "איך קוראים לך?" שאלתי. "ג'איי, קוראים לי ג'איי. אולי מחר אני אשים את זה במעטפה".
התיקייה שלי כבדה. אני מעריך שאחרי שיעבור השבוע הראשון לעבודה כבר אתרגל למשקל. אני מחכה שהמסחרית תיסע הלאה לפני שאני ניגש לבית הראשון. ליד הבית יושבת אישה מבוגרת. היא צועקת לעברי בעברית "ברק!". כל כך מוזר לשמוע את שמי את בעברית. אני מצמצם את עיניי כדי להתגבר על השמש והמרחק ובוהה מספר רגעים.
"אלה?" אני שואל בקול חלוש למקרה הסביר שטעיתי בזיהוי.
צעדתי לעברה והתכוונתי להגיד משהו מתחכם, אך כאשר התקרבתי יצא לי רק "הזדקנת". אלה אמרה "זה גם מה שאמרת אתמול". "אתמול?" שאלתי. היא ענתה "כן, אתמול כן. אבל שנה שעברה עדיין לא". "שנה שעברה?" שאלתי. "שנה שעברה. וכבר הרבה מעל עשר שנים". שתקתי. ניסיתי לחשוב מה הייתי עושה אילו הייתי במצבי. רציתי להגיד שלפחות אני עדיין צעיר. אך פתאום נתקפתי אימה שאולי אני כבר זקן. אלה ראתה את הבעת פני ואמרה "אתה אותו דבר. כל יום אותו דבר, פחות או יותר".
אלה סימנה לי לשבת לידה. התיישבתי. היא לקחה נשימה עמוקה ואמרה "אשתדל לעשות את ההרצאה בזריזות ובחן". חייכתי ואמרתי "אין כמו זריזות וחן". אלה אישרה את דברי "אין כמו" ואז עברה לקול המקצועי שלה "נעלמת ולא שמענו ממך. יום אחד לאחר חודש של דאגות נוראיות וליטרים של דמעות התקשרת אל אמא מהבית שאנו יושבים לידו. אמרת שהגעת לבית שהתכוונת למכור בו ציורים והמליצו לך להתקשר הבייתה. ברגע שאמא נתנה לי את הכתובת הייתי בדרכי לכאן. כל כך שמחתי לראות אותך. בערב נעלמת. למחרת חזרת כאשר לא זכרת דבר ממה שקרה יום לפני כן". רציתי לשאול איך זה שאף אחד מצוות מכירת הציורים לא התקשר, אך לפני שהספקתי לשאול אלה המשיכה "הבוס שלך לא טרח להתקשר להודיע שנעלמת. ניסינו להבין מה קרה לך, לאן נעלמת ולמה אתה מופיע, ולא הצלחנו. הייתה תקופה שכתבו עליך והתראיינת מספר פעמים". חייכתי, התכוונתי לשאול האם יש לה עותק, אך לפני שהספקתי לשאול, אלה שלפה עיתון מהתיק והעבירה אלי. היא המשיכה "אם אתה רוצה יש עוד". הנהנתי לשלילה. אלה המשיכה "אני מגיעה לכאן בערך אחת לשנה ומתארחת אצלכם". רשמתי לעצמי לשאול למה הכוונה 'אצלכם' לאחר שתסיים. אלה המשיכה "אך אני משתדלת לבקר יותר מאז שנולדה לך בת". ברגע שאמרה 'בת' כל מה שיכול היה להשתתק נדם, ואז כאילו הדליקו את כל החושים מחדש יכולתי לחוש בזרימת האוויר אל ראותיי, את ליבי פועם ודוחס דם, שמתי לב לכך שזיעת היום החם נוטפת על פני, שנעלי הימנית לוחצת, שמעבר לחומה נשמעת המיית הכביש המהיר ושעורב במרחק קורא את קריאתו המשונה. "יש לי בת?" שאלתי. אלה שתקה כמה רגעים ואז ענתה באופן ענייני, קליל ומרגיע "כן, ילדה. היא חמודה. אתה תפגוש אותה מחר. היום זה היום שלנו". כיוון שלא מצאתי שום שאלה שהתשובה לה תניח את דעתי, שאלתי "אמא ואבא גם באו לבקר?". אלה ענתה "אפילו אבא ביקר מספר פעמים".
רציתי לסכם את שלב המידע, כיוון שבלי שהתכוננתי לכך, חשתי את מסגרת הזמן לוחצת. חיבקתי את אלה הכי חזק וטוב שיכולתי ושאלתי בהתרגשות של הרפתקנים "אז מה נעשה היום?"
יש משהו בפארברים האוסטרלים האלה שבנויים על אדמה שטוחה ואין סופית שמשרים עלי בו זמנית אימה ונחת. אני יוצא מהמסחרית ושמח שיש בידי את התיקייה הכבדה שמקרקעת אותי למציאות, גורמת לי להרגיש את הכתף תחת הרצועה וגורמת לי להאמין שאני באמת נמצא באוסטרליה. ניגשתי לבית הראשון, שיננתי את שורות הפתיחה ועשיתי מספר תרגילי הרפיה לחוש האילתור. לפני שהגעתי לבית הראשון בשורה שמעתי צעקה מהבית ליד "איכר!". עצרתי ובהיתי לכיוון הצעקה. "איכר! בוא הנה!". ראיתי דמות קטנה עומדת בערמת גרוטאות וצועקת לעברי. החלטתי לחזור אל הבית הראשון לאחר שאבדוק מי צועק שם. ילדה קטנה עם שיער שחור קצוץ ישבה על ערימת כסאות גינה. היא החזיקה בידה שרביט אקליפטוס אדום עליו היו חרוטות מילים רבות. קדתי קידה תוך שאני אומר "שלום". היא הסתכלה עלי בקשיחות ואז אמרה "אני מתנצלת, מרחוק נראת כמו איכר, אך עכשיו, כאשר אתה קרוב, אני רואה שאתה צייר מארץ רחוקה". השבתי "אני צייר מארץ רחוקה מאוד". הילדה חשבה רגע ואמרה "אז תצייר לי ציור מהארץ שהגעת ממנה". היא ירדה בקפיצה מכס המלוכה, אחזה את אצבעות ידי והובילה אותי דרך שביל מפותל אל שולחן עליו היה פרוס דף גדול. הופתעתי מהכרת התודה שחשתי כאשר אחזה בידי בעדינות והובילה אותי דרך החצר. אז הסבירה "היום נצייר עם אלו" והצביעה על מיכל דבק, ערמת חול אדום, ערמת חול צהוב ועלים יבשים. התיישבתי לידה והתחלנו להדביק. חשבתי שירגש אותה שנכין את הרי ירושלים, כיוון שפה באזור בכלל אין הרים. הדבקנו לאיטנו במשך שעה ארוכה. היה חם וישבנו מתחת לרשת צל. רוח נעימה פגעה בפני לעיתים קרובות ותפסתי שאני מחייך לעצמי. הרהרתי בכך שבשמחה הייתי חוזר לרגע הזה עוד מספר פעמים בהמשך חיי. כאשר הבנתי שאני נהנה התעורר המבוגר האחראי שבי. הרמתי את ראשי כדי לחפש הורה. כיוון שלא ראיתי אף הורה מסביב שאלתי אותה "איך קוראים לך?" היא ענתה תוך שהיא מתרכזת בהדבקת עלה יבש לעלה יבש מאוד "אדלייאד". שאלתי "ואיפה ההורים שלך?". אדלייאד ענתה "אמא בבית". פתאום דמיינתי שאמא שלה יוצאת לחצר ורואה אדם זר משחק עם הילדה. גם ההבנה שצריך לחזור לעבוד מנעה ממני להמשיך להדביק עלים. באתי לקום ואז אדלייאד אמרה "אבא, אל תלך עדיין". הרגשתי חוסר נוחות על כך שהיא טועה לחשוב שאני אבא שלה. אמרתי לה "אני צריך ללכת למכו.." והיא השלימה "…. למכור ציורים! אמא הבטיחה שאני יכולה להצטרף אליך!". שתקתי רגע ארוך מאוד. חשבתי לסרב, אך לא רציתי לסרב. הפכתי בראשי איך לבקש רשות מאמא שלה. באותו רגע לא הצלחתי למצוא שום ניסוח שישמע סביר, אז אמרתי "בסדר, אבל רק עד סוף הרחוב". אדלייאד הצהירה בעליצות של מנצחים "בסדר, עד סוף הרחוב". הדגשתי "עד סוף הרחוב, וזהו". אדלייאד חתמה את ההסכם עם תנועת יד ורקיעת רגל "עד סוף הרחוב הבא וזהו!".
משקל התיקייה כבר לא הכביד עלי באותה מידה. ידה הקטנה של אדלייאד אחזה בשתיים מאצבעותיי. הלכנו לאט תוך שהתעניינו בעלים, בחיפושית ובענן תנין. הגענו לדלת הבאה. שאלתי אותה "את מוכנה?". היא הינהנה לחיוב ואמרה "הרפתקאה". השבתי "הרפתקאה".
וכך, עם הינהון ומילה החלטנו לצאת להרפתקאות יחד, ועד כמה שידוע לי, מעולם לא חזרנו הבייתה.
קוהרנטיקון 