קורנפלקס

הקפדה על דיאטה נטולת מרבית המאכלים שאהבתי פיתחה בי ערגה.
באופן חד פעמי התעורר, הרים ראשו והחל מבעבע צורך שעלה באוב מתוך פנטזיית ילדות ישנה.

לקנות קופסת דגני בוקר פרוסטיס של חברת קלוגס, זה עם הנמר.
לשפוך פנימה, לתוך השקית, ליטר חלב.
ואז לאכול ישר מהשקית עד שביטני תתפקע.

חלב אסור לי, גם תירס לא מומלץ ובכלל עדיף להמנע מכמויות סוכר.
וכל כך רציתי. כל כך רציתי. וניסיתי בכל כוחי לוותר ולתרץ,
וללכת מסביב רק כדי לשמור על בטני מכאבי הבטן האיומים.

הגיע יום; והרעב תקפני מחוץ לביתי.
לערמת הרעיונות הטובים, הוגנבה ההצעה המפתה
ולכן ניגשתי לסופר הקרוב ביותר שראיתי
וקניתי שבע מאות חמישים גרם קופסה פרוסטיס וליטר חלב שלושה אחוזיי שומן.

עם חיוך מרוח על הפרצוף
התיישבתי בחגיגיות על ספסל פנוי בפארק מחוץ לסופר
נהנה מחברת המטפלים הסיעודים והזקנים שלהם.

פתחתי את הקופסה.
פתחתי את השקית.
שפכתי פנימה חלב.
החלב נבלע ללא זכר לתוך השקית.
לא משנה כמה חפרתי עם הכף, לא הצלחתי לצוד אפילו טיפה אחת.
בזריזות, לפני שהכל יטפטף או יהפוך עיסתי לחלוטין,
קרעתי את קופסת הקרטון והפכתי אותה למצע על הרצפה.
חופנים חופנים הוצאתי.
חופר אחר החלב ומניח הרים של דגני בוקר על המצע.
ידי דביקות.
לאחר, שחצי מתכולת הקופסה יצאה, התחלתי לאכול.

כף אחר כף הפרוסטיס נעלם.
פיליפינית הניחה זקן לידי.
הוא דיבר לכיווני.
מידי פעם זרקתי לכיוונו מבט שעודד אותו לדבר ולהרגיש שיש מי שמקשיב.
הוא סיפר לי על מלחמות שהיה בהן ועל התקופה שהיה בהוליווד.

תוך שאני שובע הבנתי,
שלא משנה איך אסתכל על כך,
אני עומד לחטוף את כאב הבטן של חיי.
אז התחלתי לאכול מהר,
כמו בבדיחה "תני לי כוסית לפני שזה מתחיל".

קצב האכילה גובר.
אני משתדל לנשום מידי פעם
ולעיתים זורק שאלה לכיוון הזקן
שתעיד על הקשבתי.
אני משתדל לא לירוק עליו.
אני מפנה אליו את השקית ושואל האם הוא רוצה.
הוא מסרב בנימוס וממשיך לדבר.

מסתבר,
שאשתו מתה לא מזמן.
בשנה האחרונה.
אחרי כמה עשרות שנות נישואין.
הוא מספר עליה.
איפה נפגשו,
איפה טיילו,
עד כמה אהב אותה.

כאב הבטן מופיע לראשונה.
ידעתי שאני קרב לסוף,
ואם אני רוצה עוד להנות מכמה כפות,
מומלץ שאגביר את הקצב המוגבר ממילא.

לעסתי בעוצמה את הפרוסטיס העיסתי,
מידי פעם מאבד זליגת חלב שחוזרת לשקית.
נמלים כבר החלו מטפסות על הר האוצר לרגליי.
והזקן מתחיל לבכות.
ואני רואה אותו בוכה.
ואני לא יודע מה לעשות.
ואני לא יודע איך לשמח אותו.
ויותר מכך:
אני לא מצליח להפסיק
את תנועות הפה הבולס, והיד המעמיסה
למספיק זמן בכדי להראות אמפתיה בסיסית.
אך לבסוף, לאחר מאמצים, עולה בכוחי לגייס מפסיק עוצמת נפש
בכדי להאט את תנועות היד,
וגם הפה יחסית ריק,
ובקול כן,
שבור
משתדל לא לירוק
אני שואל
"אם אאונן לך, זה יעזור?".
"לצערי לא" הוא עונה,
לצערי לא.

מודעות פרסומת

אודות berliyoz

.הקהל שלי כבר ימצא אותי בתקווה שלא ימצא יותר מדי
פוסט זה פורסם בקטגוריה סיפורים, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s