כוסברה

באופן צפוי, הרהור במצב מעמיד במצב. הרהרתי בחיי נצח. חיים ארוכים גדושיי מפגשים עם אנשים חכמים וטובים.

המשכתי לתלוש עלי כוסברה מהגבעול. את היפים הועדתי לתבשיל ואת הרקובים זרקתי לפח. ליד הכיריים סתיו הכינה תבשיל צהוב עם תפוחי אדמה. אני לא יודע איך קוראים לו ואני לא יודע לשחזר אותו.

שאלתי את עצמי שאלה שנשאלתי בעבר. איך חיי אדם חיים ארוכים כאשר ידוע לו שהאנשים האהובים עליו ביותר ימותו לפניו. בעבר לא הייתה לי תשובה, כעת יש לי. הוא חיי עם המון אהבה והערכה גדולה לרגע הקצר ולייחודיות שמעניק כל אורח שהחליט להתארח בחייו.

עם מחשבה זאת התחלתי לחוש געגועים לרגע שנמצאתי בו. חשבתי עד כמה הייתי שמח לחזור אליו בעתיד מידי פעם. עד כמה אני נהנה לשבת במטבח מעונות סטודנטים בדרום גרמניה ולהיות סו שף לסתיו אלמגור.

אני חושד שהיא אף פעם לא האמינה לי כאשר חלקתי איתה עד כמה החוויה נעימה לי. בשקט לחתוך גמבה, לדאוג שהחתיכות נאות. לקלף תפוחי אדמה מעל שקית. לנקות לאחר הבישול. לאכול. לראות סרטים ולקנח בנישנוש ממתקים.

אני אוהב לבשל. אני אוהב לשטוף כלים. אני אוהב להיות שוליה למקצועיים ברוחם. אני מאוד מתגעגע לסתיו.

יחד עם כל אהבה חולפת, נותרים פצעים פתוחים. מכל מערכת יחסים ומכל מפגש אנושי שלא הגיע למימוש, נבנה מקדש קטן בפינת חדר, או לאורך מסדרון, או מדבקה עם שם על תיבת דואר.

הכאב מבקש את מקומו. ובזמן שאני כותב עכשיו, וחיי מחדש מספר רגעים ממספר נשים מופלאות, אני מוצא שבעיקר יש לי דמעות עצב ותודה.

אז תודה.