התעוררתי בבוקר ומצאתי את ארבעת ילדי שחוטים במטבח על הרצפה.
יהושפט, שנשחט כאשר כמעט היה בן אחת עשרה שנים ואב לאומה גדולה של אמנים שלעולם לא יוולדו, השאיר בי חור כה גדול, אשר ים דמעותיי זורם כעת לשלולית ללא תחתית שנמצאת אי שם ליד המקרר במטבח איפה שמצאתי את גופתו.
דורון, בן תשע ויום, נווד בנשמתו ושאריות בשר במטבחי. קירקע אותי במותו. יותר מכך לא אוכל להרחיב בלי שאתפורר נטול יכולת להערם מחדש.
נח, בן שבע וחצי. כל כך עדין, חכם ושתקן, שלפעמים אני מצליח לדמיין שהוא עדיין נמצא; משחק בחדר השני וחושב מה שנח חושב. יבבות בוקעות ממני כאשר ההכרה במותו מחלחלת.
רחל, בת שלוש שנים ומבט מלא תאווה וסקרנות. ראשה רוסק על דופן ארון הצלחות. הכרתי אותה כל חייה והיא הכירה אותי קטע נכבד ממיטב חיי.
את שמה אני מצליח להעלות בי, רק אחרי שבכיתי על שלושת בני, כי אחרת ליבי מפסיק מלפעום, כאילו שכחה היא להגיד לי בצחוקה שיכול הוא לחזור לנוע.
אני כל כך מתגעגע…
קוהרנטיקון 
אאאאאאאאאאאאאאהההההההההההההההההההההההה
וואו זה כל כך כואב!
לא יכול שלא לחשוב על משפחת פוגל
אני עדיין בוכה כאשר אני קורא את הקטע הזה.