אבן העצבות

אבן העצבות – כפי סיפרתי לביתי.

רחל שכבה בבית חולים וציפתה ברגיעה למותה. היא חשבה על ילדיה ונכדיה ועל ארועים נעימים ששמחה הייתה לחזור אליהם לו יכלה. כאשר ינקה אויר והתכוננה לנשוף נשיפה אחרונה, חשבה מחשבה. עד כמה היה נחמד אילו לא הייתה עצבות בעולם, וכל העצב היה נשאב ונעלם כך, שאפילו השדים הנוראים ביותר לא יסבלו. עם מחשבה זאת נשפה, עצמה עינייה ומתה.

נכדתה של רחל, נעמה, ישבה בגן המשחקים וניגבה את אפה בשרוולה. היא ניגבה כי בכתה, ובכתה כי עצוב. היא הצליחה לריב כאשר לא רצתה לריב כלל. ישבה ללא חברים סביבה ובכתה. היא ריחמה על עצמה ולא הבחינה בסלע גדול, שהתיישב על הספסל לידה ושאל לשלומה. במשיכת כתף ומבט עצוב העידה בפניו על מצבה העגום. הסלע, שפשף אצבעותיו אחת בשניה עד שהעלה ריח שרוף. טיפת אבן החלה זולגת. בידו השנייה תפס את הקור שנמתח בין הטיפה לאצבעות והחל למשוך, לאסוף, לאגד ולגלגל בתוך כף ידו הגדולה. כאשר סיים, נעמה המרותקת כבר חדלה מבכייה. הסלע הגיש לה אבן מפוסלת, בגודל בייצת יען ובמשקל נוצה.
"כמו בלון" חשבה נעמה כאשר עמדה את משקלה של האבן בין ידיה. חלף רגע, ואד אדום החל עולה משרוולה כיצור חיי שרק נולד ומחפש פתח מילוט. האובך העדין נע לעבר מרכז האבן דרך סבך הקור היחיד והדחוס.
לפתע חשה הקלה. כאילו שכחה מדוע הייתה עצובה. כאשר נזכרה, לא הבינה מה היה עצוב בכך. היא חייכה לעצמה והגישה את האבן חזרה. בחיוך סרב הסלע לקבל את מתנתו.

הדרך בין גן המשחקים לבייתה של נעמה לוקחת בדיוק 50 צעדים של "נעמה בת 6", 42 צעדים של "נעמה בת 7" ו 40 צעדים פלוס שלוש גברות מבוגרות של "נעמה היום". נעמה צעדה עם האבן על גבה. הילה אדמדמה החלה לנוע לעברה בבהירות כמעט לא מורגשת, אך ככל שהתקרבה אל הגברות, האד האדום שנדף מהן הפך ברור ומתפתל, גבן התיישר ומבע הכאב של פניהן החל נעלם. האבן על גבה החלה מכבידה. בהתחלה כקרטון ביצים, אז כבקבוק מים גדול ולבסוף כבדה מכדי לחשב.
נעמה התבלבלה בספירת הצעדים ורצה אל עבר בייתה בתקווה שהאבן תחדל לעלות במשקלה. בעודה במעלית, דרך חריצים, החל חודר אד אדום שהכביד את האבן עד שקרסה לרצפה יחד עם נעמה. כאשר הגיעה לקומתה נאלצה למשוך את התיק הכבד לתוך הדירה.

אביה, אליהו, שטף כלים במטבח. נעמה נכנסה והכריזה עבור כל מי שנמצא באותו רגע בבית "מצאתי אבן ממש משונה". אליהו הוריד את האוזניות וביקש שתחזור על מה שאמרה. "קיבלתי אבן קסמים מתנה" אמרה. אליהו זרק מבט על חצי האבן שהזדקרה מהתיק והציע לשים אותה על השולחן בסלון. נעמה שאפה פנימה המון אויר והתכוננה להרים את האבן הכבדה. בניסיונה השני הניפה את האבן ומיקמה אותה כך שתהיה יפה במרכז השולחן.

הטלפון צלצל ואליהו הרים את השפורפרת. מבית החולים הודיעו על פטירתה של רחל. נעמה עקבה במבטה אחר האד האדום הכהה והברור הפורץ מכל גופו של אליהו ומזדרז להבלע באבן. אליהו ניתק את הטלפון לאחר כמה מילים קצרות ואמר בלב קל "שגם דברים טובים מגיעים לסיומם". בסיום משפטו נשבר השולחן תחת משקל האבן.

האבן אספה שאריות אדומות מחלל הסלון וצנחה דרך הרצפה על שולחן האוכל של משפחת שטיין, השכנים מלמטה. ויכוח פוליטי סוער בזמן ארוחת צהריים נקטע ברגיעה גמורה. בענן אדום מתערבל וחור ברצפה המשיכה האבן בדרכה מטה. קומה אחר קומה האבן ספחה שובלים אדומים מתאדים עד שחפרה דרך כל הבניין צנרתו ויסודותיו והגיע לחרקים הקטנים שחיים באדמה. אך גם שם היא לא הפסיקה והמשיכה ליפול, מתעלמת מהאדמה הנדחסת סביבה. לאחר מספר מטרים, כאשר מהירותה פחתה, נתקלה בשד הראשון. חיוך תמים עלה על פרצופו בזמן שעננים בצבע בורדו שצפו לכיוון האבן. לראשונה בחייו חש הקלה, ועד שהספיקה האבן להתרחק, כבר חש ריק מכאבו.
האבן חזרה לצבור תאוצה וחתכה דרכה על פני כל ממלכת השדים עד שהופיע בשולי בירת עיר השדים מאחוריה מושכת שובל אדום, זוהר, אדיר ורוגש.
בתוך עיר הבירה, בלב ליבה, שוכן ארמון השדים. בהתעלמות גורפת מכל מחסום פרצה בקו ישיר אל לב הארמון, אשר במרכז כדור הארץ. מלך השדים שישב אותה שעה על כס מלכותו, נאלץ לזנק הצידה בכדי לשמור על ראשו ולאפשר לאבן ההחלטית להעצר על מושבו.

וכך, ילדתי האהובה, מאז ועד היום, בלב ליבו, מרכז מרכזו כדור הארץ נחה האבן העצובה ביותר בעולם. אבן שאיננה ניתנת להזזה ודואגת שכל השדים שסביבה לעולם יהיו קלי לב ובעלי כוונות טובות כמאלכים.