לך תכתוב שירה

ברגע שנזכרתי מדוע אני מתנשם בכבדות
דמעה עדינה משכה עצמה חזרה אל תוך עיני

המפתיע הוא,
שלא נשרפתי עד אפר
והאדמה לא ינקני מעורי.

פשוט המשכתי.
לטובה ולרעה.
למדתי
משהו
חדש.

——–

אי שם על הציר, בימים שחשמל רק היה מילה בתנ"ך.
אני מדמיין חדר מואר בעדינות על ידי נר בודד.
אב חוסם את אור הנר מעיני בנו, ובכך יוצר צללית רבת רושם.
הבן רואה את המסה השחורה משתעלת – "יורק דם" חושב לעצמו.
מפנה חצי גוף חולה, חושף לרגע את אור הנר, האב מבקש מבנו שימצא לו כלי כתיבה.
הבן לאחר חיפוש, מניח בבהילות נוצה, דיו ופיסת משהו שרושמים עליו לפני האב.
באיטיות מתחיל האב לחרוט "אחי היקר השלום, סוף סוף מצאתי זמן לכתוב לך".

בקיצר, האב חולה שחפת, וכאשר המצב ממש רע, זה הזמן להתחיל לכתוב שירה.
בכלל, מה עוד יש לאדם לעשות כאשר הוא חש חוסר אונים כה גדול מול הבריאה שאותה היה שמח להוקיע.

ובהערה הערתית:
ניסיתי לסיים את הסיפורון עם האב בנימה פחות מצחיקה.
אך שורת הסיום מעלה בי כל כך הרבה שמחה הומור וזכרונות טובים, שקשה להרגיש חסר אונים מול אותה בריאה שבפיסקה הקודמת הוקעתי.
אני אוהב, אוהב מאוד.

ולסיום:
מי שמכיר את הבדיחה, מוזמן לכתוב אותה. או לבקש שאספר לו.
כנראה יהיה לי כוח לספר רק מספר פעמים בודדות.
ככה זה.

באהבה
ברק.