אדם, לשמחתו וצערו, נולד ללא היכולת להשתנות.
מהיום בו הצליח, לחלוק את דעתו ולכפות את רצונו על הסביבה,
ניצב עם תפיסתו והבנתו בנתיב צר, זוהר ובוהק מכדי לצעוד בעיניים פקוחות.
ניסיונות הסובבים לחנכו ולעצב באישיותו עלו יפה,
כל עוד באו בקנה אחד עם דרכו הברורה לו.
צעדיו מדודים וקצב הליכתו קבוע כמחוגי שעון.
כיוון שמעולם לא הוציא מילה, שתעביר לסביבתו את יעד טיולו,
עמד בהבעה מבולבלת מול שואליו רגע לפני שהמשיך בשקט בדרכו.
אם כיוון, שהיה הראשון שהלך או היחיד מאזורו שניסה מעולם לצאת למסע, חש בודד ומבודד.
ברגעיו הקשים, כאשר שאל את עצמו מה היה 'שמח לקבל',
ענה בשרשרת ארוכה ומתחדדת של הבנות,
שסופן הרמת כתפיים אגבית וצעד נוסף על שביל שבמילא הלך בו.
המשקל הנעול על פירקי רגליהם של הנחים לצד השביל הורגש לגביו כרוח חזיתית קלה.
מעולם לא הצליח לשאול את עצמו באמת 'מדוע הם נחים והוא הולך?', 'מדוע הוא אינו מפסיק?'.
אותו אדם, שחוץ מהיותו אדם, לא היה אדם.
חשב כמו הרוח, ושאל שאלות כמו העלים לאדמה וייצר בשפה שאף אדם לא הבין,
ולא הצליח לתפוס את מה שברור לכל "שאת זה לא צריך לתפוס"
הוא, בודד, נקי וריק מרגשות. חבר.
קוהרנטיקון 