כוס ים

אדם לוקח כוס מי ים כל ערב הביתה
ובבוקר שופך את הכוס חזרה לים.

ייתכן שקשה לו המחשבה להיות רחוק מהים לילה שלם.

לארה
אני מתגעגע אליך

השריפה

חבר שלי מת. ואם יכולתי לחוש רגשות כנראה הייתי מאבד את עיניי מרוב דמעות. הוא כתב כל כך הרבה ופירסם כל כך מעט. מה שפורסם זכה לאהדה. מה שלא פורסם, לא פורסם כיוון שחשב שעדיף שלא. "יש דברים שעדיף לא לחשוב אותם, ואם כבר חשבת, עדיף לא לכתוב אותם, ואם כתבת, עדיף לקוות שיהיה לך חבר מספיק טוב שישרוף אותם לאחר מותך".

הערב קריר. נייר אחר נייר, גיבויים ושרבוטים, הכל אני משליך לאש. אהבתי אותך. תחסר לי. אני בוכה בעיקר על עצמי כאשר אני חושב על כך שעוד מעט יגמר לי מה לשרוף.

סיפור קצר נוסף על רוח רפאים

סיפרתי לבתי סיפור על רוח רפאים. לפי דעתי, הסיפור שסיפרתי היה מוצלח מאוד. בתי לא הייתה מרוצה, וביקשה שאספר לה סיפור נוסף. אמרתי שאחשוב על כך. היא ביקשה פחות חשיבה ויותר סיפור. הינה.

זה היה יום חם בדרום מערב אוסטרליה. לאחר שעתיים של נסיעה בכבישים מהירים פיזרו אותנו ברחבי הפרברים. הפרברים הורכבו מבתים זהים כמעט לחלוטין משובצים על רחובות רחבים וגבול עם המדבר. כאילו מישהו חשש מהשיחים הפרועים הנפרשים על פני המרחב האין סופי שהוחלט לכסות הכל באספלט ולמקם עליו אנשים שיתחזקו את שממת הבטון בחייהם הייחודיים והחד פעמיים.

ירדתי מהמסחרית עם התיקייה וניגשתי לבית הראשון.

לרוב, במהלך היום, אף אחד לא נמצא בבתים; ובערב המאוחר רוב האנשים מעדיפים בילוי עם יקיריהם ללא הפרעותיהם של זרים. יכולתי להבין זאת. אפילו הזדהיתי עם התחושה. למרות שאם מישהו היה מתייצב באמצע הלילה על סף דלתי, כנראה הייתי מעניק מזמני ותשומת ליבי.

דפקתי על הדלת. שקט.

עברתי לבית הבא. פתחתי את השער ונכנסתי לחצר. העמדתי את התיקייה מולי והתכוננתי לנאום הפתיחה "שלום אני ברק, אני אמן מישראל…". דפקתי על הדלת. שמעתי רעשים. דפקתי בשנית. לאחר שחיכיתי דפקתי פעם שלישית, סימלית, והסתובבתי ללכת. כאשר כבר יצאתי מהחצר, שמעתי את דלת הבית נפתחת.

הסתובבתי ושיגרתי מהר משהתכוונתי "שלום קוראים לי ברק". בכניסה עמדה אישה ואמרה "אתה אמן מישראל, באת למכור תמונות". עניתי ש"לא ידעתי שאני עד כדי כך מפורסם". האישה ענתה "היית כאן אתמול, קנינו ממך ציור של אופנוע". הופתעתי כיוון שלא מכרתי מספיק ציורים כדי שאשכח את אלו שמכרתי. עניתי "משמח לשמוע, ציור האופנוע הוא אחד האהובים עלי". האישה ברכה אותי בהמשך יום נעים. נופפתי לעברה תוך כדי שאני מתרחק.

המשכתי להסתובב עם התיקייה הכבדה עד שנגמר היום.

למחרת נסענו שעתיים על כבישים מהירים. פיזרו אותנו בפרברים השונים. את התיקייה הכבדה סחבתי בחוסר נוחות, "אולי אוכל לוותר על כמה ציורים" הרהרתי. הדלת הראשונה שדפקתי עליה נשארה דוממת. דפקתי עוד מספר פעמים עד שוויתרתי. אם זאת לא הייתה הדלת הראשונה להיום אני מניח שהייתי מוותר כבר לאחר דפיקה ראשונה. עברתי לבית הבא.

עוד לפני שנקשתי, נערה בגיל תיכון פתחה את הדלת ואמרה בחגיגיות "שלום ברק, אתה אמן מישראל, תרצה כוס מים?". הופתעתי מכך שהיא הכירה את שמי. אך עובדה זו לא גרמה לי לשאול איך היא ידעה. עניתי "אשמח לכוס מים". נכנסתי לבית. במסדרון, על הקיר מימין היה תלוי ציור ממוסגר של אופנוע. אמרתי לנערה ש"אני מאוד אוהב את הציור הזה, ואחד הציורים שיש בתיקייה שלי דומה מאוד בסגנונו לציור האופנוע". "מאוד דומה" הנערה אמרה תוך שהיא נכנסת למטבח ומוזגת מים לכוס.

לפני שהתחלתי בנאום המכירה שאלתי "אפשר לשאול אותך שאלה לפני שאציג את מה שהבאתי בתיקיה?". הנערה ענתה "בשמחה". בקול ברור, שיתאים לשאלה המשונה, שאלתי "איך את יודעת איך קוראים לי?". הנערה שתקה רגע ואז יצאה מהמטבח. כאשר חזרה, החזיקה בידה חבילת מעטפות קטנה. היא הניחה אותן על השולחן מולי ואמרה בחיוך "תשאל שאלה, ואז תפתח את המעטפה הבאה".

"איך את יודעת איך קוראים לי?". הנערה שתקה והביטה על ערמת המעטפות שהונחה מולי. פתחתי מעטפה. בפנים, על דף ורוד קטן, בכתב של ילדה שרק למדה לכתוב בתוספת לבבות, כוכבים ומדבקות היה כתוב "כי אמרת לי". "מתי אמרתי לך?" שאלתי את הנערה. היא הצביעה על המעטפה הבאה. פתחתי את המעטפה הבאה. בתוכה היה פתק ורוד, כמעט מתפורר, עליו היה כתוב "קודם וקודם וקודם" בכתב שהראה שהכותבת השתפרה בכל פעם שרשמה מחדש את המילה. המשכתי "למה הכוונה 'קודם'?" הנערה החוותה תנועה סיבובית עם האצבע. הפכתי את הפתק ומאחור היה כתוב בכתב מסודר של אדם בוגר "כל יום". שתקתי כמה רגעים. התכוונתי לשאול שאלות עובדתיות שיגרמו לארוע הזה להיות מובן, אך לא מצאתי אף אחת. שתקתי כדי לאפשר לראש לעבוד.

לבסוף החלטתי על שאלה אקראית וכללית בתקווה שאצליח להבין מה קורה. ואז, בטון שייתן תחושה שאני צריך פיסת מידע שתהפוך את מה שקורה למובן שאלתי "האם את יודעת משהו שאני לא יודע?". לנערה נמרח חיוך ענקי על הפרצוף. חייכתי בתגובה לחיוכה. "המעטפה הבאה" היא אמרה בתענוג גלוי. פתחתי את המעטפה. בפנים, מקופל, היה נייר סגול כהה. פרסתי את הנייר ובאותיות גדולות וכסופות עם המון נצנצים היה כתוב "שאני אוהבת אותך!!!". בנקודה זאת הנערה זינקה עלי בזרועות פתוחות. במקום לנסות להתחמק, התמסרתי לחיבוק.
לראשונה מאז נכנסתי לבית הרגשתי שהמזגן דולק. הלחי החמימה של הנערה הייתה צמודה לשלי. "אני ממש אוהבת את המשחק הזה" אמרה. "איך קוראים לך?" שאלתי. "ג'איי, קוראים לי ג'איי. אולי מחר אני אשים את זה במעטפה".

התיקייה שלי כבדה. אני מעריך שאחרי שיעבור השבוע הראשון לעבודה כבר אתרגל למשקל. אני מחכה שהמסחרית תיסע הלאה לפני שאני ניגש לבית הראשון. ליד הבית יושבת אישה מבוגרת. היא  צועקת לעברי בעברית "ברק!". כל כך מוזר לשמוע את שמי את בעברית. אני מצמצם את עיניי כדי להתגבר על השמש והמרחק ובוהה מספר רגעים.

"אלה?" אני שואל בקול חלוש למקרה הסביר שטעיתי בזיהוי.

צעדתי לעברה והתכוונתי להגיד משהו מתחכם, אך כאשר התקרבתי יצא לי רק "הזדקנת". אלה אמרה "זה גם מה שאמרת אתמול". "אתמול?" שאלתי. היא ענתה "כן, אתמול כן. אבל שנה שעברה עדיין לא". "שנה שעברה?" שאלתי. "שנה שעברה. וכבר הרבה מעל עשר שנים". שתקתי. ניסיתי לחשוב מה הייתי עושה אילו הייתי במצבי. רציתי להגיד שלפחות אני עדיין צעיר. אך פתאום נתקפתי אימה שאולי אני כבר זקן. אלה ראתה את הבעת פני ואמרה "אתה אותו דבר. כל יום אותו דבר, פחות או יותר".

אלה סימנה לי לשבת לידה. התיישבתי. היא לקחה נשימה עמוקה ואמרה "אשתדל לעשות את ההרצאה בזריזות ובחן". חייכתי ואמרתי "אין כמו זריזות וחן". אלה אישרה את דברי "אין כמו" ואז עברה לקול המקצועי שלה "נעלמת ולא שמענו ממך. יום אחד לאחר חודש של דאגות נוראיות וליטרים של דמעות התקשרת אל אמא מהבית שאנו יושבים לידו. אמרת שהגעת לבית שהתכוונת למכור בו ציורים והמליצו לך להתקשר הבייתה. ברגע שאמא נתנה לי את הכתובת הייתי בדרכי לכאן. כל כך שמחתי לראות אותך. בערב נעלמת. למחרת חזרת כאשר לא זכרת דבר ממה שקרה יום לפני כן". רציתי לשאול איך זה שאף אחד מצוות מכירת הציורים לא התקשר, אך לפני שהספקתי לשאול אלה המשיכה "הבוס שלך לא טרח להתקשר להודיע שנעלמת. ניסינו להבין מה קרה לך, לאן נעלמת ולמה אתה מופיע, ולא הצלחנו. הייתה תקופה שכתבו עליך והתראיינת מספר פעמים". חייכתי, התכוונתי לשאול האם יש לה עותק, אך לפני שהספקתי לשאול, אלה שלפה עיתון מהתיק והעבירה אלי. היא המשיכה "אם אתה רוצה יש עוד". הנהנתי לשלילה. אלה המשיכה "אני מגיעה לכאן בערך אחת לשנה ומתארחת אצלכם". רשמתי לעצמי לשאול למה הכוונה 'אצלכם' לאחר שתסיים. אלה המשיכה "אך אני משתדלת לבקר יותר מאז שנולדה לך בת". ברגע שאמרה 'בת' כל מה שיכול היה להשתתק נדם, ואז כאילו הדליקו את כל החושים מחדש יכולתי לחוש בזרימת האוויר אל ראותיי, את ליבי פועם ודוחס דם, שמתי לב לכך שזיעת היום החם נוטפת על פני, שנעלי הימנית לוחצת, שמעבר לחומה נשמעת המיית הכביש המהיר ושעורב במרחק קורא את קריאתו המשונה. "יש לי בת?" שאלתי. אלה שתקה כמה רגעים ואז ענתה באופן ענייני, קליל ומרגיע "כן, ילדה. היא חמודה. אתה תפגוש אותה מחר. היום זה היום שלנו". כיוון שלא מצאתי שום שאלה שהתשובה לה תניח את דעתי, שאלתי "אמא ואבא גם באו לבקר?". אלה ענתה "אפילו אבא ביקר מספר פעמים".

רציתי לסכם את שלב המידע, כיוון שבלי שהתכוננתי לכך, חשתי את מסגרת הזמן לוחצת. חיבקתי את אלה הכי חזק וטוב שיכולתי ושאלתי בהתרגשות של הרפתקנים "אז מה נעשה היום?"

יש משהו בפארברים האוסטרלים האלה שבנויים על אדמה שטוחה ואין סופית שמשרים עלי בו זמנית אימה ונחת. אני יוצא מהמסחרית ושמח שיש בידי את התיקייה הכבדה שמקרקעת אותי למציאות, גורמת לי להרגיש את הכתף תחת הרצועה וגורמת לי להאמין שאני באמת נמצא באוסטרליה. ניגשתי לבית הראשון, שיננתי את שורות הפתיחה ועשיתי מספר תרגילי הרפיה לחוש האילתור. לפני שהגעתי לבית הראשון בשורה שמעתי צעקה מהבית ליד "איכר!". עצרתי ובהיתי לכיוון הצעקה. "איכר! בוא הנה!". ראיתי דמות קטנה עומדת בערמת גרוטאות וצועקת לעברי. החלטתי לחזור אל הבית הראשון  לאחר שאבדוק מי צועק שם. ילדה קטנה עם שיער שחור קצוץ ישבה על ערימת כסאות גינה. היא החזיקה בידה שרביט אקליפטוס אדום עליו היו חרוטות מילים רבות. קדתי קידה תוך שאני אומר "שלום". היא הסתכלה עלי בקשיחות ואז אמרה "אני מתנצלת, מרחוק נראת כמו איכר, אך עכשיו, כאשר אתה קרוב, אני רואה שאתה צייר מארץ רחוקה". השבתי "אני צייר מארץ רחוקה מאוד". הילדה חשבה רגע ואמרה "אז תצייר לי ציור מהארץ שהגעת ממנה". היא ירדה בקפיצה מכס המלוכה, אחזה את אצבעות ידי והובילה אותי דרך שביל מפותל אל שולחן עליו היה פרוס דף גדול. הופתעתי מהכרת התודה שחשתי כאשר אחזה בידי בעדינות והובילה אותי דרך החצר. אז הסבירה "היום נצייר עם אלו" והצביעה על מיכל דבק, ערמת חול אדום, ערמת חול צהוב ועלים יבשים. התיישבתי לידה והתחלנו להדביק. חשבתי שירגש אותה שנכין את הרי ירושלים, כיוון שפה באזור בכלל אין הרים. הדבקנו לאיטנו במשך שעה ארוכה. היה חם וישבנו מתחת לרשת צל. רוח נעימה פגעה בפני לעיתים קרובות ותפסתי שאני מחייך לעצמי. הרהרתי בכך שבשמחה הייתי חוזר לרגע הזה עוד מספר פעמים בהמשך חיי. כאשר הבנתי שאני נהנה התעורר המבוגר האחראי שבי. הרמתי את ראשי כדי לחפש הורה. כיוון שלא ראיתי אף הורה מסביב שאלתי אותה "איך קוראים לך?" היא ענתה תוך שהיא מתרכזת בהדבקת עלה יבש לעלה יבש מאוד "אדלייאד". שאלתי "ואיפה ההורים שלך?". אדלייאד ענתה "אמא בבית". פתאום דמיינתי שאמא שלה יוצאת לחצר ורואה אדם זר משחק עם הילדה. גם ההבנה שצריך לחזור לעבוד מנעה ממני להמשיך להדביק עלים. באתי לקום ואז אדלייאד אמרה "אבא, אל תלך עדיין". הרגשתי חוסר נוחות על כך שהיא טועה לחשוב שאני אבא שלה. אמרתי לה "אני צריך ללכת למכו.." והיא השלימה "…. למכור ציורים! אמא הבטיחה שאני יכולה להצטרף אליך!". שתקתי רגע ארוך מאוד. חשבתי לסרב, אך לא רציתי לסרב. הפכתי בראשי איך לבקש רשות מאמא שלה. באותו רגע לא הצלחתי למצוא שום ניסוח שישמע סביר, אז אמרתי "בסדר, אבל רק עד סוף הרחוב". אדלייאד הצהירה בעליצות של מנצחים "בסדר, עד סוף הרחוב". הדגשתי "עד סוף הרחוב, וזהו". אדלייאד חתמה את ההסכם עם תנועת יד ורקיעת רגל "עד סוף הרחוב הבא וזהו!".

משקל התיקייה כבר לא הכביד עלי באותה מידה. ידה הקטנה של אדלייאד אחזה בשתיים מאצבעותיי. הלכנו לאט תוך שהתעניינו בעלים, בחיפושית ובענן תנין. הגענו לדלת הבאה. שאלתי אותה "את מוכנה?". היא הינהנה לחיוב ואמרה "הרפתקאה". השבתי "הרפתקאה".

וכך, עם הינהון ומילה החלטנו לצאת להרפתקאות יחד, ועד כמה שידוע לי, מעולם לא חזרנו הבייתה.

קורנפלקס

הקפדה על דיאטה נטולת מרבית המאכלים שאהבתי פיתחה בי ערגה.
באופן חד פעמי התעורר, הרים ראשו והחל מבעבע צורך שעלה באוב מתוך פנטזיית ילדות ישנה.

לקנות קופסת דגני בוקר פרוסטיס של חברת קלוגס, זה עם הנמר.
לשפוך פנימה, לתוך השקית, ליטר חלב.
ואז לאכול ישר מהשקית עד שביטני תתפקע.

חלב אסור לי, גם תירס לא מומלץ ובכלל עדיף להמנע מכמויות סוכר.
וכל כך רציתי. כל כך רציתי. וניסיתי בכל כוחי לוותר ולתרץ,
וללכת מסביב רק כדי לשמור על בטני מכאבי הבטן האיומים.

הגיע יום; והרעב תקפני מחוץ לביתי.
לערמת הרעיונות הטובים, הוגנבה ההצעה המפתה
ולכן ניגשתי לסופר הקרוב ביותר שראיתי
וקניתי שבע מאות חמישים גרם קופסה פרוסטיס וליטר חלב שלושה אחוזיי שומן.

עם חיוך מרוח על הפרצוף
התיישבתי בחגיגיות על ספסל פנוי בפארק מחוץ לסופר
נהנה מחברת המטפלים הסיעודים והזקנים שלהם.

פתחתי את הקופסה.
פתחתי את השקית.
שפכתי פנימה חלב.
החלב נבלע ללא זכר לתוך השקית.
לא משנה כמה חפרתי עם הכף, לא הצלחתי לצוד אפילו טיפה אחת.
בזריזות, לפני שהכל יטפטף או יהפוך עיסתי לחלוטין,
קרעתי את קופסת הקרטון והפכתי אותה למצע על הרצפה.
חופנים חופנים הוצאתי.
חופר אחר החלב ומניח הרים של דגני בוקר על המצע.
ידי דביקות.
לאחר, שחצי מתכולת הקופסה יצאה, התחלתי לאכול.

כף אחר כף הפרוסטיס נעלם.
פיליפינית הניחה זקן לידי.
הוא דיבר לכיווני.
מידי פעם זרקתי לכיוונו מבט שעודד אותו לדבר ולהרגיש שיש מי שמקשיב.
הוא סיפר לי על מלחמות שהיה בהן ועל התקופה שהיה בהוליווד.

תוך שאני שובע הבנתי,
שלא משנה איך אסתכל על כך,
אני עומד לחטוף את כאב הבטן של חיי.
אז התחלתי לאכול מהר,
כמו בבדיחה "תני לי כוסית לפני שזה מתחיל".

קצב האכילה גובר.
אני משתדל לנשום מידי פעם
ולעיתים זורק שאלה לכיוון הזקן
שתעיד על הקשבתי.
אני משתדל לא לירוק עליו.
אני מפנה אליו את השקית ושואל האם הוא רוצה.
הוא מסרב בנימוס וממשיך לדבר.

מסתבר,
שאשתו מתה לא מזמן.
בשנה האחרונה.
אחרי כמה עשרות שנות נישואין.
הוא מספר עליה.
איפה נפגשו,
איפה טיילו,
עד כמה אהב אותה.

כאב הבטן מופיע לראשונה.
ידעתי שאני קרב לסוף,
ואם אני רוצה עוד להנות מכמה כפות,
מומלץ שאגביר את הקצב המוגבר ממילא.

לעסתי בעוצמה את הפרוסטיס העיסתי,
מידי פעם מאבד זליגת חלב שחוזרת לשקית.
נמלים כבר החלו מטפסות על הר האוצר לרגליי.
והזקן מתחיל לבכות.
ואני רואה אותו בוכה.
ואני לא יודע מה לעשות.
ואני לא יודע איך לשמח אותו.
ויותר מכך:
אני לא מצליח להפסיק
את תנועות הפה הבולס, והיד המעמיסה
למספיק זמן בכדי להראות אמפתיה בסיסית.
אך לבסוף, לאחר מאמצים, עולה בכוחי לגייס מפסיק עוצמת נפש
בכדי להאט את תנועות היד,
וגם הפה יחסית ריק,
ובקול כן,
שבור
משתדל לא לירוק
אני שואל
"אם אאונן לך, זה יעזור?".
"לצערי לא" הוא עונה,
לצערי לא.

שיר אהבה לאהובתי שמעבר לים

על שפתיי עומדות אלפי נשיקות לא נתונות
ארבע חודשים שאפך לא נאלץ לתפוס מחסה
שלא הופלת על מיטה או הופרעה שנתך
שלא חייכת אלי בבוקר
שלא חייכת אלי בבוקר

ערמה של אנשים אומללים

וכולם לומדים מסיבות שונות
אך לומדים כי חסר
ובמחשבה שנייה
זה לא כולם
אני מתגעגע אליך

זיכרון לדברים החשובים

אני לא זוכר תאריכים
ולא זוכר שמות כראוי
ועוד פחות שמות של רחובות
ואת הסיבות למעשיי אין לי בהישג יד
אך אני זוכר במדויק למה אני אוהב את מי שאני אוהב.

גרוויטציה

אדם מגלה שבביתו, על אחד הקירות הגרוויטציה הולכת על הצד.

הוא קצת משתעשע עם התופעה ובסוף פשוט מניח שעון על הקיר.

זוג ותיק יוצא לטייל

סרטון.

כבר שכחתי כמה את נפלאה.

עד כמה הוצאת אותנו מכל צרה.

איך תמיד יצאנו עם ידנו על העליונה ותחת ידנו שלל
שעדיין גורם לי לחייך כאשר אני ניזכר בו.

אך יחד עם כל האימה הכרוחה בכך, צריך להתחיל לנוע.

ללא תרועת ניצחון

סיימתי ללא תרועות ניצחון או סימון קלוש שהשתנתה תקופה. מטלות נוספות נערמו לפני ונאנחתי.

רע ומר

לרגע צחקנו באופן כה משוחרר

והייתי מלא אהבה

והבנתי שסופנו יהיה

כוס תה

עקב חשש לא ברור, ישבתי בחדר יותר מידי זמן ללא יכולת להוציא את אפי החוצה.
לתוך כוס התה בהיתי בזמן שהזיתי שאני מבלה בפאב המקומי. שתיתי, צחקתי, תפחתי על שכם חברים ולעיתים ירקתי תוך כדי נאום מתלהם. לאחר שהשתכרתי ורוב הקהל כבר התפזר, בהיתי לתוך כוס בירה ריקה והרהרתי כמה ארצה לטייל, עד כמה שאני מטייל. והיום יפה והשמש מעלי. למזלי לקחתי כובע מדחליל מפורק לצד הדרך ומספיק צידה לדרך. ענן חולף ורוח קרירה סחפו אותי ברגע לאותו חדר קר שלא הצלחתי להוציא את אפי ממנו. מאותו רגע כבר לא יכולתי לנוע בצעד קליל וכובע הדחליל היה כבד על ראשי. יצאתי מהפאב ובמקום להגיע הבייתה נכנסתי לצרות. התקשרתי לעזרה. וזאת הדחיפה לה נזקקתי בכדי לצאת החוצה. ולבכות. אני כה מצטער ולא יכולתי יותר. ועוד אלף אלפי פעמים, אילו רק ניתן היה לשנות.

התעוררתי כבד.

ילד ללא שם

היה לי ילד בלי שם בכיתה
לא קראנו לו לשחק ולא כעסנו כאשר רימה
הוא מעולם לא נדרש להגיע בזמן לשיעורים
ותמיד היה לו זמן בכדי לסיים מה שהתחיל
חשדתי שאולי הוא בכלל לא מהכיתה שלי
אך לא ידעתי איך לשאול את המורה לגביו

סכין גילוח

ד' מוכר רעיון לסרטון או קטע תאטרון קצרצר.
הרעיון הולך משהו בסגנון הזה:

איש עסקים חשוב:
"אין צורך שאטפל בסכין הגילוח שלי.
העוזרת שלי מחליפה אותו לפני שאני חושב שנחוץ חדש"

העוזרת:
"אני מגלחת את שיער המפשעה שלי עם סכין הגילוח של הבוס.
כאשר הסכין לא מספיק עדין, אני מחליפה"

איש עסקים חשוב:
"אני מצלם אותה מגלחת"

ד' (בפנותו לט'):
"מה דעתך?
וכיוון שאין צורך לראות אותם באמת בכדי להבין מה קורה
אולי נשתמש בשחקנים מפורסמים
כגון יוסי בנאי ואווה מנדז"

—–

המלצה:
את המחזה מומלץ להעלות בתיכונים
ולדון בגבולות הפרטיות.
ויותר מכך, מתי מפספסים לחלוטין את הנקודה.

רשמים אחרונים מכוכב מת

אנושי במידה מספקת בכדי לבכות ולשכוח

ערום על הגב והיא ערומה תחת ידי

אנו בוהים בתקרה והיא צחקה על משהו שקרה

ואני לא שמתי לב

נישקתי על הרקה

דגל

אם הדגל קורא

והגבולות דורשים

להגן אז אבוא

ואטבח בזדים

* שיר שמתחיל עם קריאה לאומנית להרג האוייב.
עובר לכך שהורגים כי הורגים, במקרה זה נוח שהאוייב בשרו מותר.
ומסתיים בכך שדברים קורים כי הם קורים.

יום המזלגות

"כל המזלגות החוצה אל השולחן! כל הסכינים השמרו לכם!" והוסיפה צחוק מתגלגל בכדי להדגיש לעצמה עד כמה יום זה מיוחד. לשאלתו של אביה ענתה "גם, גם, גם וגם! מספיק שזה מזכיר כף או סכין ואני לא רוצה לראות אותו! תחביא אותו!".

כל הסכינים, הכפות, כפיות, טרוודים, מצקות ובעצם כל מה שקשור באיזה שהיא צורה לאוכל, כולל כף העץ שתלויה מעל המקרר במטבח, הוכנסו לארגזים על ידי בני הבית והוחבאו היטב עד רדת השמש. למען הדיוק אציין, שבחוקי החג לא נכתב "עד רדת השמש" אלא "עד שיורגן יורגנסון השכן הנאנח, יאנח פעם שלישית".

דורה, כקיצור לאיזדורה, הכינה את הבית ליום הולדתה הרביעי. "יום הולדת ראשון הוא מרגש כיוון שהוא ראשון, שני הוא נחמד כי מתחילים להתרגל לרעיון, שלישי הוא מוצלח כי מקבלים מתנות שוות, אבל רביעי הוא הכי מעולה כיוון שזה יום החג הראשון" ציטטה דורה את אחותה הגדולה שלומית. כבר מספר חודשים היא חשבה אילו חגים היא תמציא, ובאיזה סדר כדי לחגוג אותם. היא חשבה על "יום דורה" שבו לכולם יקראו דורה, וכולם צריכים להתנהג כמוהה. אלעד חיכה אותה והתנהג כמוהה למספר רגעים. זה היה משמעותית פחות כיף משציפתה. עדיף חג אחר. היא חשבה גם על "יום מצא את המטמון". אביה טען שזה דומה לאפיקומן בפסח. היא לא חשבה שזה דומה כל כך. לכן עוד ארבע שנים, שיתכוננו כולם, יעלה ויבוא "יום מצא את המטמון".

אך כרגע יש חג חי קיים ונושם מולה, ונחוץ להתארגן. היא כבר הכינה בגן קישוטים, ושתי חברות עזרו לה לצבוע את המזלגות שציירו. בגלל הבדלי גודל, חלק מהמזלגות המצוירים נראו כמו קלשונות. אלעד העיר על כך וזכה במבט מזלזל מצד דורה שהודיעה לו שהוא עוסק בקטנות. אלעד המשיך לתלות ציוריי מזלגות ומזלגות אמתיים ברכבי הבית.

שלומית קנתה לדורה קופסה מלאה מזלגות מתכת מבריקים. ברגע שדורה ראתה אותם הפה שלה נפער, היא חייכה ועינייה נדלקו. ואז בטון ענייני שלחה את שלומית עם המתנה לחצר לנעוץ את המזלגות כך שהשיניים כלפי מעלה. לנה אימה של דורה, ראתה את דורה מנהלת את הצוות ואמרה "שמעתי שמזלגות שפונים עם שינהם מעלה מביאים מזל טוב". ואביה אמר "ואני שמעתי שמפחיד לשבת על הדשא במשך שנה שלמה כי לא יודעים איפה יש מזלגות, ואיפה אין". דורה חשבה רגע ורצה לחדרה. היא חזרה עם טוש ונייר ורצה החוצה להביא לשלומית. שלומית סירבה לצייר מפה של כל מיקומי המזלגות אך אמרה שלא תשים אותם במקומות מאוד מפתיעים. אורן, בעלה של שלומית שהצטרף לנעיצת המזלגות, הציע שיהיו כמה מזלגות במקומות מפתיעים, "כיוון שזה הרבה יותר נחמד, אל אף שמפתיע". מה שהוא לא ידע בזמנו, שהעכוז הראשון שיותקף על ידי מזלג מפתיע יהיה זה שלו. ושלושת המזלגות המפתיעים הנותרים לא ימצאו יותר לעולם, ויצמחו סיפורים על כך שהם הפכו מזלגות גרילה שחיים בסבך הדשא. כל מזלג והסיפור שלו. הסיפור החביב על דורה, הוא על "מלך המזלגות" שמולך על חוטי המתכת המתפתלים מתחת לבית. אלעד אוהב את הסיפור על רוחו של מזלג החולות, שבלילות של ירח מלא יוצא אל ערמת החול שמיועד לבנייה ומסרק את כל הערמה עד שהיא כולה שבילים שבילים. סיפור זה התחיל כיוון שיום אחד כל הערמה הייתה תלמים תלמים, ועל פניו רק מזלג היה יכול ליצור כאלה צורות. שלומית טענה שאלעד עשה את זה בכדי לעבוד על דורה. אלעד הכחיש. דורה קיבלה את הכחשתו. המזלג השלישי, והחביב על גיא, אב המשפחה, הוא "מזלג הספגטי". מסיבה לא ברורה, שרוכי נעליים לעיתים מצאו את עצמם מחוץ לנעליים ומגולגלים לכדור כמו ספגטי. דורה אמרה שזאת לא היא שאחראית, אלעד נשבע שגם לו אין יד בדבר. שלומית לא אמרה דבר כיוון שאין סיבה לחשוד בה, ואין סיבה ממשית לחשוד שמישהו מההורים אחראי לדברים כאלה.

 גלשתי מעט לעתיד, נחזור ליום המזלגות הראשון.

ההפגנה

כאשר שלושה אנשים נעמדים תחת תאורת רחוב ומצחקקים תוך עישון סיגריה, זה סימן מוצלח לצאת מהמכונית ולפזר את ההפגנה. אדם אחד מעשן, הוא איש בודד ששקוע ברעיונותיו ובחלומותיו. שניי אנשים, בעיקר מדברים על מזג האוויר או מתלוננים על החיים. אך שלושה אנשים כבר מרגישים צורך לחלוק את דעתם. ומספיק אחד שחושב שהוא יודע מה צריך להעשות, שני ששותק מספיק בכדי לתת תחושה שהרעיון לא גרוע לחלוטין, ושלישי שיראה את ההתלהמות והשתיקה ויחשוב שהרעיון טוב בכדי להתחיל משהו. משהו.

בסוף הערב כל אחד מהם ילך לביתו ויחשוב שזה היה בהחלט ערב נחמד. אך האמת, ראוי שתאמר. מספיק שלושה אנשים בכדי שזרע פורענות יתחיל להסתובב ברחובות, ורעיונות חתרניים יחלו לזרום. אז עשה לעצמך טובה, וחסוך לי ולך רגעים אכזריים של הפיכה. אתה רואה שלושה אנשים צוחקים, מנפנפים בידיים ומחליפים דיעות, פזר את ההפגנה וחזור למכונית.

And I would call it style

I had been explained that my strum is energy wasteful.

And some guy suggested that it might help if I'll add another chord.

They tried to give me a song book.

I had been asked "Why are you playing that loud?"

Within myself I wonder why my teeth clench when I enter my groove.

.

.

* לגרסה בעברית.

ואני קורא לזה סגנון

הסבירו לי שהפריטה שלי מבזבזת אנרגיה.

ובחור אחר הציע, שיעזור אם אוסיף עוד אקורד.

ניסו לתת לי ספר שירים.

נשאלתי "למה אתה מנגן כל כך רועש?".

ומול עצמי אני תמה מדוע שיניי חשוקות כאשר אני נכנס לקצב.

.

.

* To the English version.

כוסברה

באופן צפוי, הרהור במצב מעמיד במצב. הרהרתי בחיי נצח. חיים ארוכים גדושיי מפגשים עם אנשים חכמים וטובים.

המשכתי לתלוש עלי כוסברה מהגבעול. את היפים הועדתי לתבשיל ואת הרקובים זרקתי לפח. ליד הכיריים סתיו הכינה תבשיל צהוב עם תפוחי אדמה. אני לא יודע איך קוראים לו ואני לא יודע לשחזר אותו.

שאלתי את עצמי שאלה שנשאלתי בעבר. איך חיי אדם חיים ארוכים כאשר ידוע לו שהאנשים האהובים עליו ביותר ימותו לפניו. בעבר לא הייתה לי תשובה, כעת יש לי. הוא חיי עם המון אהבה והערכה גדולה לרגע הקצר ולייחודיות שמעניק כל אורח שהחליט להתארח בחייו.

עם מחשבה זאת התחלתי לחוש געגועים לרגע שנמצאתי בו. חשבתי עד כמה הייתי שמח לחזור אליו בעתיד מידי פעם. עד כמה אני נהנה לשבת במטבח מעונות סטודנטים בדרום גרמניה ולהיות סו שף לסתיו אלמגור.

אני חושד שהיא אף פעם לא האמינה לי כאשר חלקתי איתה עד כמה החוויה נעימה לי. בשקט לחתוך גמבה, לדאוג שהחתיכות נאות. לקלף תפוחי אדמה מעל שקית. לנקות לאחר הבישול. לאכול. לראות סרטים ולקנח בנישנוש ממתקים.

אני אוהב לבשל. אני אוהב לשטוף כלים. אני אוהב להיות שוליה למקצועיים ברוחם. אני מאוד מתגעגע לסתיו.

יחד עם כל אהבה חולפת, נותרים פצעים פתוחים. מכל מערכת יחסים ומכל מפגש אנושי שלא הגיע למימוש, נבנה מקדש קטן בפינת חדר, או לאורך מסדרון, או מדבקה עם שם על תיבת דואר.

הכאב מבקש את מקומו. ובזמן שאני כותב עכשיו, וחיי מחדש מספר רגעים ממספר נשים מופלאות, אני מוצא שבעיקר יש לי דמעות עצב ותודה.

אז תודה.

עכביש לילה

אתחיל בידוע לי.
על לחיי השמאלית הולך עכביש.
אני יודע זאת כיוון שאני חש את תפיפתיהן של שמונה רגלייו. כמובן, יתכן שישנם שני חרקים צמודים. אחד מהם או שניהם חסרים מספר גפיים, אך לפי הסדר והקצב אני נוטה לנחש שיש עכביש אחד, לא גדול במיוחד, שהולך מהצוואר לכיוון קודקוד הראש.

אני שוכב על בטני במשך הלילה, כאשר פני פונות לדלת.
כך אני מתעורר בבוקר.
את העכביש אני מכיר מאז שעמד על עקבי השמאלית. בשעתיים האחרונות אותו עכביש הולך בזהירות ועוצר לפרקים. מספר פעמים עברה מחשבה זדונית בראשי; לחכות עד שיגיע לשכמות ואז להסתובב ולמחוצו אל המזרון. כאשר כבר הגיע לשכמות, הלך בעדינות כה רבה עד שמצפוני לא התיר שאמחץ. עכשיו, כאשר כבר עבר את קו שיער ראשי, אני שואל את עצמי האם רצוי שאסלקו. הרי ברור לכל מתבונן, שעכביש זה בדרכו לאן שהוא. אומנם אישרתי לו לפצוח בהליכתו ממניעי שעמום ולילות לבנים, אך כעת אני כבר מסוקרן. מה יש לו, לאותו עכביש, לצעוד לקודקודי באמצע הלילה?

יתכן שהמתין כל היום למרגלות המיטה, חיכה לרגע שבו ארדם ולבסוף זינק על עקב שמאל. אשים עצמי במקומו לרגע. מה היה שולח אותי למסע? אני רואה בעיני רוחי את העכביש מחזיק בזרוע אחת מקל שמונח על משהו דמוי כתף ובקצה המקל קשורה חבילה של מזון לדרך; מספר זבובים שאסף במשך שבוע שלם.
נחזור לעובדות. אני מרגיש שמונה תפיפות בסדרה, אני יודע שזה כך כי הקצב מזכיר לי שיר ששמעתי ברדיו לאחרונה, את המילים שחררתי אבל המוזיקה החליטה להישאר.
העכביש לא מחזיק ביד אחת תרמיל, כי אז יהיו לו רק שבע רגליים ללכת עליהן. עזבתי את דימוי הנווד ופניתי לסיפור על העכביש האבוד שמחפש את ביתו.

אתמול בצהריים הסתובבתי בחורשה ליד הבית, כנראה נפל עלי וכאשר הלכתי לישון אתמול בלילה נפל על המיטה. הלילה ינסה לחזור הביתה.
עכשיו הוא הגיע למרכז ראשי, לקודקודי, לפי התחושה, הוא אוסף מספר שערות ויוצר לעצמו שמיכה קטנה, אני מרגיש איך הוא נרגע מהליכתו, עוצם עינייו ונרדם.

לידה

סופר על אדם שזכה ביושר במשאלה.

השתוקק הוא להוולד מחדש

עם כל הידע שרכש בעמל רב

אך רגע לפני שקיבל את משאלתו

ביקש למחוק את התקופות הקשות

ורגע לאחר מכן, בכדי לא להקשר לעבר, ויתר על הרגעים הטובים

ושברירון לפני שקרמה המשאלה עור וגידים

זנח את הרגליו הישנים ואת חוש המידה

ובמלמול קדחתני השיל את כל מה שהספיק להעלות על דעתו

כך שלבסוף הגיח בלידתו

רק עם הרעב לאויר העולם

ארבע במטבח

התעוררתי בבוקר ומצאתי את ארבעת ילדי שחוטים במטבח על הרצפה.

יהושפט, שנשחט כאשר כמעט היה בן אחת עשרה שנים ואב לאומה גדולה של אמנים שלעולם לא יוולדו, השאיר בי חור כה גדול, אשר ים דמעותיי זורם כעת לשלולית ללא תחתית שנמצאת אי שם ליד המקרר במטבח איפה שמצאתי את גופתו.

דורון, בן תשע ויום, נווד בנשמתו ושאריות בשר במטבחי. קירקע אותי במותו. יותר מכך לא אוכל להרחיב בלי שאתפורר נטול יכולת להערם מחדש.

נח, בן שבע וחצי. כל כך עדין, חכם ושתקן, שלפעמים אני מצליח לדמיין שהוא עדיין נמצא; משחק בחדר השני וחושב מה שנח חושב. יבבות בוקעות ממני כאשר ההכרה במותו מחלחלת.

רחל, בת שלוש שנים ומבט מלא תאווה וסקרנות. ראשה רוסק על דופן ארון הצלחות. הכרתי אותה כל חייה והיא הכירה אותי קטע נכבד ממיטב חיי.
את שמה אני מצליח להעלות בי, רק אחרי שבכיתי על שלושת בני, כי אחרת ליבי מפסיק מלפעום, כאילו שכחה היא להגיד לי בצחוקה שיכול הוא לחזור לנוע.

אני כל כך מתגעגע…

ביתי אהובתי

לביתי אהובתי שלום רב,

יצאתי לקניות

כשתסיימי להתעורר

השארתי מפתחות ליד הדלת

הצטרפי אלי

באהבת אין קץ,

אבא

אבן העצבות

אבן העצבות – כפי סיפרתי לביתי.

רחל שכבה בבית חולים וציפתה ברגיעה למותה. היא חשבה על ילדיה ונכדיה ועל ארועים נעימים ששמחה הייתה לחזור אליהם לו יכלה. כאשר ינקה אויר והתכוננה לנשוף נשיפה אחרונה, חשבה מחשבה. עד כמה היה נחמד אילו לא הייתה עצבות בעולם, וכל העצב היה נשאב ונעלם כך, שאפילו השדים הנוראים ביותר לא יסבלו. עם מחשבה זאת נשפה, עצמה עינייה ומתה.

נכדתה של רחל, נעמה, ישבה בגן המשחקים וניגבה את אפה בשרוולה. היא ניגבה כי בכתה, ובכתה כי עצוב. היא הצליחה לריב כאשר לא רצתה לריב כלל. ישבה ללא חברים סביבה ובכתה. היא ריחמה על עצמה ולא הבחינה בסלע גדול, שהתיישב על הספסל לידה ושאל לשלומה. במשיכת כתף ומבט עצוב העידה בפניו על מצבה העגום. הסלע, שפשף אצבעותיו אחת בשניה עד שהעלה ריח שרוף. טיפת אבן החלה זולגת. בידו השנייה תפס את הקור שנמתח בין הטיפה לאצבעות והחל למשוך, לאסוף, לאגד ולגלגל בתוך כף ידו הגדולה. כאשר סיים, נעמה המרותקת כבר חדלה מבכייה. הסלע הגיש לה אבן מפוסלת, בגודל בייצת יען ובמשקל נוצה.
"כמו בלון" חשבה נעמה כאשר עמדה את משקלה של האבן בין ידיה. חלף רגע, ואד אדום החל עולה משרוולה כיצור חיי שרק נולד ומחפש פתח מילוט. האובך העדין נע לעבר מרכז האבן דרך סבך הקור היחיד והדחוס.
לפתע חשה הקלה. כאילו שכחה מדוע הייתה עצובה. כאשר נזכרה, לא הבינה מה היה עצוב בכך. היא חייכה לעצמה והגישה את האבן חזרה. בחיוך סרב הסלע לקבל את מתנתו.

הדרך בין גן המשחקים לבייתה של נעמה לוקחת בדיוק 50 צעדים של "נעמה בת 6", 42 צעדים של "נעמה בת 7" ו 40 צעדים פלוס שלוש גברות מבוגרות של "נעמה היום". נעמה צעדה עם האבן על גבה. הילה אדמדמה החלה לנוע לעברה בבהירות כמעט לא מורגשת, אך ככל שהתקרבה אל הגברות, האד האדום שנדף מהן הפך ברור ומתפתל, גבן התיישר ומבע הכאב של פניהן החל נעלם. האבן על גבה החלה מכבידה. בהתחלה כקרטון ביצים, אז כבקבוק מים גדול ולבסוף כבדה מכדי לחשב.
נעמה התבלבלה בספירת הצעדים ורצה אל עבר בייתה בתקווה שהאבן תחדל לעלות במשקלה. בעודה במעלית, דרך חריצים, החל חודר אד אדום שהכביד את האבן עד שקרסה לרצפה יחד עם נעמה. כאשר הגיעה לקומתה נאלצה למשוך את התיק הכבד לתוך הדירה.

אביה, אליהו, שטף כלים במטבח. נעמה נכנסה והכריזה עבור כל מי שנמצא באותו רגע בבית "מצאתי אבן ממש משונה". אליהו הוריד את האוזניות וביקש שתחזור על מה שאמרה. "קיבלתי אבן קסמים מתנה" אמרה. אליהו זרק מבט על חצי האבן שהזדקרה מהתיק והציע לשים אותה על השולחן בסלון. נעמה שאפה פנימה המון אויר והתכוננה להרים את האבן הכבדה. בניסיונה השני הניפה את האבן ומיקמה אותה כך שתהיה יפה במרכז השולחן.

הטלפון צלצל ואליהו הרים את השפורפרת. מבית החולים הודיעו על פטירתה של רחל. נעמה עקבה במבטה אחר האד האדום הכהה והברור הפורץ מכל גופו של אליהו ומזדרז להבלע באבן. אליהו ניתק את הטלפון לאחר כמה מילים קצרות ואמר בלב קל "שגם דברים טובים מגיעים לסיומם". בסיום משפטו נשבר השולחן תחת משקל האבן.

האבן אספה שאריות אדומות מחלל הסלון וצנחה דרך הרצפה על שולחן האוכל של משפחת שטיין, השכנים מלמטה. ויכוח פוליטי סוער בזמן ארוחת צהריים נקטע ברגיעה גמורה. בענן אדום מתערבל וחור ברצפה המשיכה האבן בדרכה מטה. קומה אחר קומה האבן ספחה שובלים אדומים מתאדים עד שחפרה דרך כל הבניין צנרתו ויסודותיו והגיע לחרקים הקטנים שחיים באדמה. אך גם שם היא לא הפסיקה והמשיכה ליפול, מתעלמת מהאדמה הנדחסת סביבה. לאחר מספר מטרים, כאשר מהירותה פחתה, נתקלה בשד הראשון. חיוך תמים עלה על פרצופו בזמן שעננים בצבע בורדו שצפו לכיוון האבן. לראשונה בחייו חש הקלה, ועד שהספיקה האבן להתרחק, כבר חש ריק מכאבו.
האבן חזרה לצבור תאוצה וחתכה דרכה על פני כל ממלכת השדים עד שהופיע בשולי בירת עיר השדים מאחוריה מושכת שובל אדום, זוהר, אדיר ורוגש.
בתוך עיר הבירה, בלב ליבה, שוכן ארמון השדים. בהתעלמות גורפת מכל מחסום פרצה בקו ישיר אל לב הארמון, אשר במרכז כדור הארץ. מלך השדים שישב אותה שעה על כס מלכותו, נאלץ לזנק הצידה בכדי לשמור על ראשו ולאפשר לאבן ההחלטית להעצר על מושבו.

וכך, ילדתי האהובה, מאז ועד היום, בלב ליבו, מרכז מרכזו כדור הארץ נחה האבן העצובה ביותר בעולם. אבן שאיננה ניתנת להזזה ודואגת שכל השדים שסביבה לעולם יהיו קלי לב ובעלי כוונות טובות כמאלכים.

אני רק שאלה

כאשר, ללא שאלה מוגדרת
שאלתי את הבקרה
"מה אתה מציע לעשות?"
הוא ענה בתמימות
"להתאהב"

לך תכתוב שירה

ברגע שנזכרתי מדוע אני מתנשם בכבדות
דמעה עדינה משכה עצמה חזרה אל תוך עיני

המפתיע הוא,
שלא נשרפתי עד אפר
והאדמה לא ינקני מעורי.

פשוט המשכתי.
לטובה ולרעה.
למדתי
משהו
חדש.

——–

אי שם על הציר, בימים שחשמל רק היה מילה בתנ"ך.
אני מדמיין חדר מואר בעדינות על ידי נר בודד.
אב חוסם את אור הנר מעיני בנו, ובכך יוצר צללית רבת רושם.
הבן רואה את המסה השחורה משתעלת – "יורק דם" חושב לעצמו.
מפנה חצי גוף חולה, חושף לרגע את אור הנר, האב מבקש מבנו שימצא לו כלי כתיבה.
הבן לאחר חיפוש, מניח בבהילות נוצה, דיו ופיסת משהו שרושמים עליו לפני האב.
באיטיות מתחיל האב לחרוט "אחי היקר השלום, סוף סוף מצאתי זמן לכתוב לך".

בקיצר, האב חולה שחפת, וכאשר המצב ממש רע, זה הזמן להתחיל לכתוב שירה.
בכלל, מה עוד יש לאדם לעשות כאשר הוא חש חוסר אונים כה גדול מול הבריאה שאותה היה שמח להוקיע.

ובהערה הערתית:
ניסיתי לסיים את הסיפורון עם האב בנימה פחות מצחיקה.
אך שורת הסיום מעלה בי כל כך הרבה שמחה הומור וזכרונות טובים, שקשה להרגיש חסר אונים מול אותה בריאה שבפיסקה הקודמת הוקעתי.
אני אוהב, אוהב מאוד.

ולסיום:
מי שמכיר את הבדיחה, מוזמן לכתוב אותה. או לבקש שאספר לו.
כנראה יהיה לי כוח לספר רק מספר פעמים בודדות.
ככה זה.

באהבה
ברק.

גשם יבש

כאשר החזרתי את כלי עבודתי למקומם, עברה בי תחושה שניתנת למילול כ"עד כמה נפלא צליל טיפות יבשות הפוגעות במשטח קשיח".
עד שהבנתי שהחזקתי את מיכל קיסמי השיניים על צידו, מחצית מהם כבר עזבו ונעלמו ברצפה.

במבט מהיר לא הצלחתי לזהות אף לא קיסם אחד. יצאתי יחף מהמטבח.

אל חום היום

הרופא התבטל ליד מיטתו ואני דאגתי בחוץ. פסעתי רחבות מעמוד חשמל אל תיבת דואר. חזרתי על הפעולה עד שנשמתי מספיק בכדי לחזור לבית. “כשיר לצאת?” שאלתי. “כשיר" לחש. עזרתי לו לקום וצעדנו החוצה. הרופא שכעת ישב בלובי הסתכל עלינו אך לא אמר דבר. הספקנו לחצות חמש אבני רחוב לפני שקרס על הרצפה בשתיקה והשאיר מאחוריו את גופו השברירי. “לפחות יצאתי כאשר כבר הייתי בחוץ" שמעתי את רוחו מתבדחת לפני שהתאדתה אל חום היום.

זין בעין – קקה בסיר

חלק מהאנרגיה שבה אלי. רעיונות חרוכים החלו ללבלב והבנות חדשות מראות ניצנים רעננים. מחדרים חשוכים מופיעים פקידים עם ניירות לחתימתי.
אני שואל את אחד הפקידים מה יש בידו. הפקיד מתאר בורדרדות, חיוניות ותנועת ידיים אקספרסיביות פרויקט מדהים בעלות מזערית. "כמה מזערית?" אני קוטע את נאומו. "חודשיים שלושה של התמדה, לא יותר" הוא מבטיח. אני מרים צלצול לבקרה בכדי לעניין אותו. בקרה מצטט את גומז אדמס "שום עסקים חדשים עד מרץ". אני עובר לטון דיבור של מבקש טובה אישית, שואל האם בכל זאת ניתן להכניס פרויקט 'לימוד כתיבה'. הפקיד נראה מעודד. "שום חריגות" עונה בקרה באופן חד וברור "כרגע עובדים על פרויקט אחד גדול שאפתני ודחוף, פרויקט דגל על אש קטנה, ומספר פרויקטים שוטפים שדורשים מימון קבוע ויציב". אני מנתק את השיחה, מסמן לפקיד הנרגש שישאיר את הניירות על שולחני, וחותם בטון מעודד "אך ברגע שיתפנה תקציב אפנה משאבים לאפיק". הפקיד עוזב מאוכזב.

אני פותח יומן ורושם הערה מפורטת על המפגש.
בקרה מצלצל "בלי לרמות, אל תפצח בחזית נוספת".
אני סוגר יומן ומפסיק לדווח.

בנות פרחים ואבנים

הייתה לי בת, שכבר איננה ולקחה את סיבותיה עימה.
היה לה קול מרגש "כשלושה שדים מתפרעים בהרמוניה מלאכית במסגרת קולה האנושי והברור"
תמיד דיברה אמת, חוץ מכאשר שתקה.
אהבתי אותה מאוד בדרכי הפשוטה והכנה.
אני מתגעגע.

קולך חסר לי בהמיה והמלמול שמסביב.

פרוע

הולך להיות פרוע
מאוד פרוע
אך אתם לא תשימו לב
כי כבר מהנחת רגל ראשונה מדדתם צעדים
הרגשתם רוח ים קלילה מטלטלת את גופיכם
קולות משיחים אתכם

כאשר צעד הפך יציב וקצב ההליכה רגע
הרמתם ראש
ונתתם לעוד פיסת עולם להיבלע בתוככם
כאשר שבעתם, הרכנתם ראש
ובהיתם בקצות אצבע נוגעות בעקב
המשכתם ללכת
בריכוז

והנה הגיע יום
ויותר מכל, אוכל להבטיחכם
שסוער הוא, מפחיד וזועם
אך אתם לא תשימו לב
תתקדמו
עקב בצד אגודל ותעשו את מה שתמיד עשיתם
אתם ילדי.

היה שם

ישבתי בחדר וראיתי את השמש פוגעת בגרגרי האבק.
אישה חלפה על פני וערבלה אותם באוויר,
גרמה להם להתרגש ולהרגע לאחר מספר רגעים.
חייכתי.

קול נעליה הפוגעות ברצפה עומעם מסיבה שלא ירדתי לסופה.
הקצב נעם לי ושקעתי בנמנום חושים.

גרגרי האבק שקעו לאיטם והתחלפו באחרים.
הליכתה נעצרה לעיתים והוחלפה בסט צלילים מתכתיים.
"סכינים" חשבתי לעצמי.
לאחר רגע הבנתי, שטעיתי.
סידור כלים כבר היה בעיצומו.
אני אוהב הפתעות.

תחושת רעב החלה זוחלת לכיוון הברכיים.
שארית מזון שהשארתי על שוליי הצלחת המתינה עבורי.
הכנסתי לפי.

מתפורר, מתוק, מתוק מאוד מסוים,
וגם יש טעם שאני לא מכיר.
כבר קודם הטרידה אותי זהותו של המרכיב.
לקחתי עוד חתיכה לפי.
הפעם שמתי לב שלפרורים יש צורה מיוחדת.
צבירים מאוגדים על ידי מתיקות.
אגוזים, אולי אני מרגיש אגוזים.

שכחתי

מלצר הגיע בבוקר לעבודה,
אך שכח שהוא מלצר והתנהג כסועד.
סועד שכח שהוא סועד,
והתנהג כאשת המלצר.
אשת סועד שכחה את מקומה,
וחשבה שהיא בעל המקום.
כל הבילבול הרגיז את בעל המקום שפיטר מיידית את המלצר.

ברכת יהושפט

סיפור שהיה ונשנה פעמים רבות מכדי לעבור לסדר היום:

כאשר בחתונה נוכחים יותר אורחים ממתנות
לרוב, אחד המוזמנים, ששכח מתנה, עושה את המעשה המכובד
ואוסף בהחבא את כל כרטיסי הברכה בטרם נקראו.
זאת בכדי למנוע מבוכה.

התחלפה העונה וחלפה חתונה
ונפש טובה זו, בכדי להרגיע את הרוחות –
היה מחזיר באישון ליל את צרור הברכות אל הזוג הצעיר
בתוספת ברכותיהם של קיצרי היד.

בכך ננעלת עוד חתונה – ברכות לתאומים שבדרך.

אמנות סמויה – Art Discreet

בעדינות, ללא עקבות ונעלמה
כתנועת אצבע
בהיסח הדעת
בכיס מכנסיים

ברכת יום הולדת לשרון בנרף (הועתק וסודר משיחה בצ'אט של ג'ימייל)

ברק:
שרון בנרף

שרון: ‫
הנני

ברק:
‫שיתן הברוך הוא אדוננו
‫את כל האושר
‫והחמדה
‫שהאדמה והשמים
‫מסוגלים להכיל
‫וימתיר עלייך ברכות
‫ואיחולים
‫ושמחה
‫ואושר
‫ורוח טובה
‫ושיקול דעת
‫ויפתח בפנייך דרך צדיקים
‫לגנים שכולם אור
‫בריאות
‫ויופי
‫כושר
‫ומשלח יד
‫את שרון בנרף
‫מבורכת

 

7.2.2009

ללא שינוי

אדם, לשמחתו וצערו, נולד ללא היכולת להשתנות.

מהיום בו הצליח, לחלוק את דעתו ולכפות את רצונו על הסביבה,
ניצב עם תפיסתו והבנתו בנתיב צר, זוהר ובוהק מכדי לצעוד בעיניים פקוחות.
ניסיונות הסובבים לחנכו ולעצב באישיותו עלו יפה,
כל עוד באו בקנה אחד עם דרכו הברורה לו.

צעדיו מדודים וקצב הליכתו קבוע כמחוגי שעון.
כיוון שמעולם לא הוציא מילה, שתעביר לסביבתו את יעד טיולו,
עמד בהבעה מבולבלת מול שואליו רגע לפני שהמשיך בשקט בדרכו.
אם כיוון, שהיה הראשון שהלך או היחיד מאזורו שניסה מעולם לצאת למסע, חש בודד ומבודד.

ברגעיו הקשים, כאשר שאל את עצמו מה היה 'שמח לקבל',
ענה בשרשרת ארוכה ומתחדדת של הבנות,
שסופן הרמת כתפיים אגבית וצעד נוסף על שביל שבמילא הלך בו.

המשקל הנעול על פירקי רגליהם של הנחים לצד השביל הורגש לגביו כרוח חזיתית קלה.
מעולם לא הצליח לשאול את עצמו באמת 'מדוע הם נחים והוא הולך?', 'מדוע הוא אינו מפסיק?'.

אותו אדם, שחוץ מהיותו אדם, לא היה אדם.
חשב כמו הרוח, ושאל שאלות כמו העלים לאדמה וייצר בשפה שאף אדם לא הבין,
ולא הצליח לתפוס את מה שברור לכל "שאת זה לא צריך לתפוס"

הוא, בודד, נקי וריק מרגשות. חבר.

גבעה

מסופר על אדם שהתעורר לקראת צהריים, בעצלתיים ולא הצליח להשתחרר מהתחושה שהוא גבעה.

אחיו, שנכנס לחדר בכדי לקחת את מעילו, החליט לזנוח את המעיל, ולהוציאו את ערמות החול לחצר.

בזמן שילדי השכונה, תוך משחק, הידקו את התלולית, אימו אספה פרחים בכדי לשתול מעליו בסיום מעברי החול.

כאשר הגבעה, לקראת ערב, ניסתה לחזור למיטתה, שמה לב שאינה זוכרת "כלל על מה מדובר".

שום מקום

חלמתי עליך הלילה

הופעת לי בחלום כמעט במקרה

התחבקנו, חיבוק מרוחק

דיברנו, נבוכנו

.

ראיתי מישהי שהזכירה לי אותך

מילים לתאר אותך נשארו לי מעט

גופי זוכר את תנועות גופך

תנועות והרגלים קטנים של חברה טובה שנעלמה

.

לא הלכתי לשום מקום.

.

25.7.2010

נבואת גידעון

על אותם שיש בהם את המרחק והראות לעמוד זקופים כאשר האדמה תחתיהם רוחשת ודבר אינו ברור והעיניים לטושות לכיוונם.

דמויות גדולות מהחיים עצמם שמתות במהלך הסיפור, אך לא רואות בכך רמז להפסיק.

מתפקדים כשסתומי לחץ בנינו לאותו גל אדיר ואלוהי שגועש מאחורי גבם.

באים ומספרים לנו שלא עוד, או להמשיך, ובמקרה זה שהכל בסדר
וכאשר כולנו נישטף לא ישאר אדם אחד חי ולא ישאר יצור אחד עצוב ולא ישאר אף אחד מאחור להתאבל.

הספינה מחכה.

— נכתב ב 3.7.2009 ע"י : ברק בן דב.
בדיוק התעוררתי משינה ודחיתי את חירבון הבוקר. אני שומע מוזיקה נעימה והדעת רוגשת בי. החלום שטרד אותי לקראת התעוררות עוד לא סיים בי את שפטייו. "שיהנה" אני שומע את הבקרה שלי אומר, "אנחנו מהנביאים”.

מבחן היכולת של שנה שעברה – בית ספר 712

תקופת המבחנים מתקרבת ופרק קצר זה יסתיים כאשר כל התלמידים יצלחו את מבחן היכולת. השנה המשימה היא הצגת חתימה מאת הסופר דארן אל-ג'אמין. בניסוח מדוייק יותר, כפי שנכתב על הלוח הראשי "מבחני יכולת לרמת הביניים: עד ל 25.7.1997  13:30 יש להגיש את חתימתו של דארן אל-ג'אמין".

שכבת הביניים של בית ספר "712" מונה 18 תלמידים.

רונן, נועה ודנה, הראשונים שקראו את המטלה, בדקו מיידית את כתובתו של הסופר וחזרו לבית הספר תוך שלוש שעות עם חתימה וחיוך של מנצחים. הם לא סיפרו איך השיגו אותה, ולכן שאר השכבה הניחה שלא עדכנו את דארן בכך שהמשימה אמורה להיות קשה ושהוא פוגע בתלמידים בכך שהוא מאפשר להם להשתחל ממנה בקלות כזאת.

גבריאל, למשל, היה צריך לנקות לדארן את הבית במשך חודש שלם לפני שקיבל חתימה.
יוסף זייף את החתימה ורק בפגישת מחזור לאחר עשר שנים הודה בחשדות.
נורית שכבה איתו תמורתה.
חנן, טען שגם הוא התבקש לטובות הנאה מיניות, אך לא פירט מה זיכה אותו בחתימה.
דניאלה טענה שהיא כתבה את הפרק האחרון של סיפרו "דלתות".
גדעון חייך כממתיק סוד והחריש כל פעם שנשאל איך שכנע את דארן להתייצב בבית הספר ולרסס את חתימתו על הקיר מול חדר מנחים.
שאול שילם.
אלה אמרה שדארן שילם לה בכדי שתיקח את חתימתו, ושעם הכסף היא עשתה רק טוב.
גור לא הצליח להשיג מדארן חתימה אך קיבל ממישהו שהעדיף להשאר עלום שם.
אריאל תיקן לדארן את המכונית
דפנה הטילה כישוף ודארן כאחוז דיבוק שלח לה בדואר את חתימתו על נייר סגול ריחני.
דויד חטף את דארן והוציא חתימה
שרון זכתה בחתימה בעקבות שיחרור דארן מידי דויד
יפתח התחזה לאוסף חתימות למען מטרה טובה ומפוקפקת יומיים לפני שניתנה המשימה וכך זכה בכוכב הזהב והקלות לשנה הבאה.
דורית סרבה לספר והגישה אחרונה.

בסוף כולם סיימו את המטלה ב23.7.1997 .כך שהתקבלו יומיים חופש, שנוצלו לתעלולים גסים ומחוצפים שכמעט עלו לרונן בחייו מספר פעמים.

 

חזרה לתוכן עיניינים

תוכן עניינים – בית ספר 712

מבחון היכולת של שנה שעברה
אלה
מבחן יכולת בשנה הנוכחית
הפרק האחרון של "דלתות"
חוויה נוראית לגמרי
קוריקולום
אבן הצער (לא בטוח ששייך לסיפור הזה)
תעלולים גסים ומחוצפים

הקדמה – בית ספר 712

התחלתי לכתוב ב: 13.10.2009

על אותם שיש בהם חן, ואני בתור מדריך אמור לגעת לא לגעת בתקווה שיפרחו.

ספר זה מוקדש ראשית, לכל הלהבות הלוחשות שמסרבות להניח לגופם של יודעי התשובה לנוח במקומם יותר מרגע בודד.

זאבים של ערב

גרסה א'

זאבים של ערב זאת תחושת חולשה ברגליים
ומחנק בגרון
הצמדות הקירות לעורך
ושערותך כמו סומרות, רגישות
והבטן רעבה
וקרירות הערב קוראת מזמינה.
בלי רצון להציץ החוטם מחוץ למבנה
שיניים נחשקות
והבנה שתאלץ
להנמיך ראשך עד יחלפו הזאבים

גרסה ב'

חולשה ברגליים
ומחנק גרון
הצמדות הקירות לעורך
ושערותך סומרות, רגישות
רעב
וקרירות הערב הקורא ומזמין.
בלי רצון להציץ החוטם מחוץ למבנה
שינייך נחשקות
והבנה
שתאלץ להנמיך ראשך עד יחלפו זאבים

גרסה ג'

חולשה
ורגליים
מחנק
וגרון
הצמדות הקירות לעורך
ושערותך סומרות, רגישות
רעב
וקרירות הערב הקורא ומזמין.
בלי רצון להציץ חוטמך מחוץ למבנה
שינייך נחשקות
והבנה
שתאלץ להנמיך ראשך עד יחלפו זאבים

1/12/2010

רוח רפאים

בחוסר נחת נעה בין מסדרונות הבית
בין החדרים היא מתנדנדת
ולא מוצאת מנוחה.
כמו אין מקום ישיבה,
אשר יתיר לה לקרוא ספר בשקט,
או מראה
אשר יגרום לה לעמוד בנחת
ולהרהר רגע.
הסחת דעת ממה שכה העיב עליה

מה שתתנו אקח

בזהירות אגע עם הלשון
גם אם זה חרא של כלב על גשר סואן
לאחר קרב הסקרנות תנצח

יש ימים, חלקם שבועות ארוכים
שהגוף כואב
ותחושת נמלים מתעוררות ומתפרעות
מונעת ממני לזוז

אז אני סופר צעדים
משתדל להניח את כף הרגל
במרכז המדרגה
דואג לסגור בקבוקים
רושם מטלות בכדי לא לשכוח

ועדיין
עם כל התחושות והעייפות
כל מה שתתנו לי אקח
אך עם זהירות על הלשון

4.11.2010
——————————–

מסיבות אישיות מצאתי את עצמי בספריה הציבורית תחת צילו של מזג אויר מעולה ופרץ אנרגיה שכמותו לא ידעתי חודשים ארוכים.
מטרת ביקורי בספריה, חיפוש שירים בספרי שירה.
אני שמח לבשר שמצאתי אחד שהלם את רצונותי ( קורנליה \ יונה וולך ).

לא הספקתי להגיע הבייתה וכבר הרגשתי דחף עז לכתוב שיר.
מעניין מה אחשוב עליו עוד חודשיים.

בסדר

התייחסתי בנחמדות לגברת, אבל היא מצידה הייתה בת זונה מסריחה. החוותי עם כובעי בתקווה לקבל חיוך, אך היא המשיכה לעסוק בעבודתה כאילו לא הייתי שם מעולם. זאת לא פעם ראשונה שאני מבקר. במידה ויכולתי לשחרר אותה על תירוץ של עומס או יכולת ריכוז מוגבלת, הייתי עושה כך. סמכו עלי, זה לא היה המצב. היא נתנה לי להירקב עם הכובע ביד עד שהיא בכלל פנתה לעברי וגם אז כמו אל זר גמור. אני אומר "זר גמור" ומרגיש מחדש את מה שדקרה בי. הפכה אותי ל"זר" ו"גמור".

על התגלגלות העניינים משם לא אוכל, לא יכולתי ולא אקח שום אחריות. אוסיף רק, שכאשר כולנו מגיעים לשורה האחרונה, ואני בוודאי הגעתי לשלי, אנחנו בסדר.

אסנת הנביאה

אסנת, שמעולם לא סבלה מלקות ראיה החלה להתעוור. טשטוש שנפטר על ידי צמצום עיניים הפך אט לצורך דחוף במשקפיים. לפני שהספיקה לקבל את תוצאות הבדיקות הרפואיות, הייתה עיוורת לחלוטין.

אסנת, שתמיד הייתה טיפוס חיובי ומעולם לא תפסה את עצמה כנזקקת, החלה מתאמנת. בתחילה ניסתה לנחש את זהותו של הקלף הבא בחפיסת הקלפים. אך כאשר חשדה שמשפחתה משקרת לגבי זהותם בכדי לרומם את רוחה, עברה לניחוש באמצעות שק מלא צעצועים קטנים אשר ניתן לחוש בקלות.
האזינה באדיקות לרדיו והעריכה איך יסתיימו מהלכים פוליטיים. במשך חודשים, הוקראו לה עיתוני כלכלה שונים, עד אשר הרחיקה בתחזיותיה שלושה שבועות ראות אל העתיד.

בהימורי ספורט זכתה בתדירות גוברת, בנבואת מזג האוויר דייקה יותר מכל תחנה מטראולוגית, ונבואותיה הזועמות התרחשו ביחס של ארבע לחמש.

ולכן אסיים:
"כי אין מקצוע נאה יותר לעיוורת מאשר נביאה."

איוון טיכו

ואני איוון טיכו. ולא רק שאני אותו איוון טיכו ארור אני גם נכנס לחנות מתנות וקונה מתנה. והמתנה גדולה ומרשימה, כזאת שמעולם לא יכולתי לקנות לאישתי האהובה. והוא, אותו ארור קונה את המתנה לאישתו שהוא כל כך לא אוהב.
וכך קרה הדבר, קמתי בבוקר והנה אני איוון טיכו. אותם גפיים מדולדלות, אותו חיוך מאוס שחושף שיניים עקומות אותו גב כפוף. לא רק שבמשך עשרים שנה הייתי צריך להיכנס למשרד ולראות את הבוס, איוון הנורא רודה בכולם, מחייך כאשר יכול היה לפטר מישהו, עכשיו הייתי הוא. תמיד מגיע מאוחר למשרד, מרגיש כאילו העולם שייך לו.כשסובבתי את ראשי לראות מה שלום אישתי גיליתי את אישתו לידי. קפצתי מהמיטה כנשוך נחש וגיליתי את ברכי הכואבות. הסתכלתי על ידי ובהיתי בציפורני האכולות. לשירותים רצתי וגיליתי שרגלי גמלוניות וכפותיהן נוטות לכאבים עזים כל פעם שנוגעות ברצפה. פרצופו המכוער הביט אלי בתדהמה. מיששתי אותו, ניסתי לצבוט את עורו אך לא התעוררתי מהחלום הנוראי. אחרי מחשבה טרופה התקשרתי למשרד והודעתי בקולו שאאחר. חצי יום נשארתי במיטה וניסיתי לחשוב מה קרה ומה אני עושה. איך אני אמור להתייחס לאישתו? איך הוא התייחס לאישתו? האם אני נשוי לאשתי עכשיו שאני מישהו אחר?, איפה איוון נמצא אם אני במקומו?, האם הוא חוזר? מרוב מחשבות נרדמתי וקיוויתי שאקום אני. התעוררתי בשיעול אדיר ורצון עז לסגריה, עדיין הייתי איוון. מעולם לפני זה לא עישנתי. המנוול בטח נתקל בפיה מעניקת משאלות ואחרי שהשמיד את גופו בצורה מחרידה כל כך עבר לגוף אחר.
מה אם הגוף שלי? התקשרתי בבהלה לביתי ושמעתי את קולה של אישתי בצידו השני של הקו. היא לא זיהתה את הקול. ואיך שתזהה? מעולם לא התקשר. שתי לידות, יש לי בת יפיפייה ותאומים. נכון שהוא חתם על כרטיס הברכה מהמשרד אבל היה יכול להגיד לי מזל טוב או להתקשר ולאחל חיים נעימים לילדי. אני שואל האם אני נמצא. היא צועקת את שמי, אומרת שאולי אני ישן. אולי גופי? אולי הוא מת? אני שומע את קולי בטלפון. ככה אני נשמע? למה אף אחד לא אמר לי שיש לי שין' משתרברבת, גועל נפש. הוא שואל מי זה ואני עונה על פי גופי. הוא נבהל, מגמגם. איזה נמושה. בטח אחרי שגנב את גופי מנסה להתחמק. ניסיתי עליו נאום תוכחה שאליו הוא התכחש וסיים בכך שכינה אותי מטורף וניתק בפרצוף את הטלפון. ניסיתי לחשוב, מה עושים מפה, עד שלא אמצא פתרון אחר אני איוון.
החלטתי לשחק את התפקיד, את ההליכה היה קל לחקות הכאבים העזים דאגו לדידוי איטי ויציבה כפופה. הסתכלתי בפנקס שלו וניסיתי ללמוד אותו. עברתי על מחברות בית ספר ששמר מהילדות. חוץ משפות זרות הצטיין בכל, "מעולה" וליד חיוך.
הלכתי לעבודה. חיקוי המבט המפוחד היה קל, כיוון שלא רציתי שאזוהה כמתחזה. הסתובבתי, העברתי ניירות ממקום למקום ורדיתי מעט באנשים, הכל כדי שלא יבינו מה קרה, שלא יחשבו אותו למשוגע, כי אם יחשבו רק לרגע אחד יזרקו את גופו ואותי איתו לבית משוגעים, ומשם לא אוכל לפתור את הבעיה. אני רואה את גופי הגנוב ואני רואה את שאר הזוטרים, כולם מסתכלים עלי ברצון לזרוק אותי לבית המשוגעים. צריך לשמור מהם מרחק. הגיע הודעה מגבוהה שצריך לפטר את עובד מסויים, למזלי זה אחד שנראה מאוד מסוכן, הוא חד תפיסה ויכול תוך רגע להעיף אותי. אני מודיע לו שהוא מפוטר, ואז לפני שהוא הולך שמוט כתפיים אני מעניק לו חיוך כדי להראות לו, שאותי הוא לא יתפוס.
אני מסיים את העבודה והולך לקנות מתנה, לפי היומן לאישתו יש יום הולדת בערב. היא כנראה רגילה לקבל לה מתנות מסוג זה, כיוון שהתכשיט לא הותיר שום רושם. שתינו כוס יין אדום והלכנו לישון. כאשר התעוררתי בבוקר גיליתי שאני איוון טיכו. ולא רק שאני אותו איוון טיכו ארור אני גם נכנס לחנות מתנות וקונה מתנה.

אורחו של יוליוס

1.

בביתו, בו לא נכח תדיר, התענג על אירוח חברים. במהלך שיחה נהג להשחיל הזמנה כנה לאירוח בין שבוע ומעלה. "אמצא בביתי או לא" נהג לסיים "אתם תמיד מוזמנים".

במזווה, מסודרות על מדפים, פחיות אוכל משומר. במידה ובמקרר לא נמצא אוכל טרי, הליכה בת חמש דקות לשוק טיפלה בסוגיה זו. ארון גדול הכיל מצעים נקיים וריחניים, מדף מעליהם נמצאו שמיכות פוך וכריות מסוגים שונים. בגינה תחת ברדס עמדה ערימת כסאות, ממתינה למבקרים ביום אביבי. בבית, הסקה מרכזית חיממה בקביעות את כל חדרי הבית. כך שאם מצאת את עצמך דופק בליל חורף קר על דלת זרה, והדלת הזו הייתה במקרה דלתו של יוליוס, זכית באירוח משובח, ששכנע אותך, שיום יבוא, גם אתה תהה אדם עמיד בדעתך, וגם אתה תארגן את מעונך בכדי שחברים וזרים גמורים יהיו אורחייך.

נשמעה דפיקה על דלת, אך איש לא השיב לה.

2.

לעיתים קרובות מידי הרגשתי כעורו הדקיק של שד ללא פנים. ייצור עוצמתי ללא יכולת דיבור אשר משתמש בעצמים הנחים סביבי בניסיונו הנואש לזעוק לחירות. לאחר שנים ארוכות יחידיו למד לדבר דרכי את שפת בני האדם, ובכה לעיתים קרובות כי הרגיש נכה וכבד לשון.

כעורו הדקיק של יצור עצוב ועצום, יכולתי לחשוב בשפה שלא יכולתי לדבר בה. ניסיונותיי לגשר עוררו את השד בהתלהבות וגרמו למפח נפש כאשר הסתיימו בכישלון.

לפני השינה, דמעותיו התנפצו על קליפתי כרצון עז לשסף את גרוני ולזלוג למנוחה.

בימים טובים בהם שתקתי, או דיברתי ברהיטות; השד בסובלנות הדריכני תוך תקווה לזכות בשחרורו וחירותי.

3.

לילה נוכחי זה, בו אני נמצא, ללא יכולת לגלוש לאף מקום, זמן או קיום אחרים, מעיק עלי באופן בלתי נסבל. אני דופק על דלת זרה לי. מקווה כמו שלא קיוויתי מעולם, או כמו שאני מקווה כל פעם מחדש, למענה.

דפקתי פעם נוספת, ולא נשמעה תשובה. התיישבתי על המדרגות והתייפחתי.

מתוך הרגל, לאחר ניגוב הדמעות שהתקררו , נגעתי בידית. הדלת נפתחה. במסדרון האור דלק; ממתין. תכננתי להקשיב להיגיון, לחזור לרחוב ולהמשיך בשיטוט, אך מצאתי את עצמי חולץ מגפיים, ונועל זוג נעליי בית רכות, נעימות ובמידתי. סגרתי את הדלת מאחורי, צפון בחומו המזמין של בית. חשתי אורח.

רגיעה נחה על השד. הוא רצה לבכות איתי על הכאב שגרם ולכן הוחלט בנינו על כוס תה לפני שנמצא מיטה חמה לישון בה.

בשנתי חלמתי חלום, שהקצתי ממנו עייף ומותש ריגשית.

הכנתי אוכל ואכלתי בשקט. מופרע רק על ידי צלילים שבקעו מתוכי.

הצלילים היו, כפי שמניתי מספר פעמים תוך לעיסה:

שיקשוק שיניים. זמזום באוזניים. שאריות משיר ששמעתי, ניחוח מלודי שנשאר לי מהיותי ילד, בתוספת לא ברורה של זיכרונות. רעש הגלים כאשר הרהרתי באופן ממוקד על גבולות גופי. קולות בליעה מהדהדים כאשר ביקרתי בגרוני. פיצפוצי רוק. התנגשות ריסים בריסים. רשימה שמית של הצבעים שאני רואה, ורשימה ברוח של הגוונים ללא שם.

ניקיתי את הצלחת, שטפתי כלים וחזרתי לישון.

4.

בחמש ארבעים, על פי השעון הכבד שבכניסה, נכנס יוליוס בילסקס לביתו. לאחר שחילץ עצמו מהשכבות הרבות שלבש ואכל תפוח, עלה לחדרו.

לא ראיתי את יוליוס כאשר נכנס לחדר, ולא ראיתיו יוצא. ישנתי עד הבוקר.

לאחר שתהה בינו לבין עצמו על המבקר שתפס את מיטתו, החליט יוליוס לישון באחד מחדרי האורחים.

בחלומי, שאותו לא זכרתי, הייתי רוחו של קיסר סיני. לא עלה בידי להבין האם אני רוח רפאים, רוח קרב או מוזה. ידעתי שהקיסר הנוכחי אינו מבחין בי, ויכולתי היחידה ליצירת קשר היא הזזת כלי האוכל הקיסריים מצד לצד כאשר ישב לאכול. הקיסר התמלא דכדוך ממעשיי. בכדי לא להעציבו, עזבתי ויצאתי למסע. דילגתי דילוגים, שהתעצמו עם התקדמותי. כך שלאחר אלף שנה המרווח בין דילוג לדילוג כלל יבשות שלמות. עברתי מעל ערי הטטארים, ביקרתי במושבה של גמלי שלמה ענקיים, חלפתי בגובה הציפורים הנודדות, בנחיתתי רעמתי על האדמות הסדוקות וכאשר התעוררתי מהחלום, הרגשתי רעב, עייף וכבד רגליים.

התקלחתי, התגלחתי והשבתי לעצמי רעננות בוקר. התכוונתי להשאיר כפתור יפה של מעיל על השולחן בכניסה לאות תודה. לבסוף עזבתי בלי להשאיר סימן.